אבל בכל זאת החלטתי ללבוש את המסכה הספורטיבית ולהשתתף בטורניר.
נו שוין, הפסדתי. הדירוג שלי היה בהתחלה ראשון אבל מאז אני רק מתדרדרת.
כל משחק שאני מפסידה יוצאת ממני ערסית שמקללת וצורחת מול הטלוויזיה.
בערך כמו שקורה לי לפעמים בכביש. גם לכם גם לכם. איזה מעצבן שבאים להשתלב ונותנים לך גז.....
אם הייתי צריכה לסכם כדורגל מנקודת המבט שלי הייתי אומרת שמדובר ב-11 קופים רצים אחרי כדור.
עכשיו המאבק על חצי הגמר נהיה אינטנסיבי ברמת הפציעות. פתאום במשחק של שתי נבחרות בינוניות שני שחקנים רצים אחרי הכדור עם תחבושת על הראש. הפצוע האנגלי (צ'כי) משהו.
במשחק הראשון של דנמרק שאריקסן השתטח על הדשא כמו שק תפוחי אדמה בגיל 29, ללא רקע רפואי הבנתי שלא משנה מה אתה חושב הכל יכול לקרות והכל יכול בשבריר שנייה להשתנות. כשמעסים לך את הלב מול קהל של אלפים באמצע משחק והשחקנים שאיתך מסתירים אותך כדי לשמור על צנעת הפרט.
בין לבין הספקתי להתגבר על אריקסן, התאכזבתי מאמבפה (שהיה הפייבוריט שלי. כן?) התאהבתי טיפה בדה ברנייה ששיחק עם שריר קרוע, בכיתי כשספינצולה נשכב על הדשא בהבנה שהוא יחמיץ את המשך היורו, כעסתי על לוקקו שרק מגרבץ למצוא הזדמנויות על המגרש ונהניתי מהנבחרת האיטלקית שמשחקת בונקר ועדיין מצליחה להבקיע שערים (אבל תכלס זה רק כי האיטלקים הכי חתיכים. עזבו אתכם).
האיטלקים רצים על המגרש והפרשן נוקב בשמותיהם ואני מרגישה כאילו פסטות, פיצות ורכבי יוקרה משחקים בחדווה כדורגל וזה נשמע ככה: פארטיייי עם הכדור, מוסר לספינצולההההה ועכשיו אינסיניהההההההה....
זה מחרמן איך שלא תפרמז'ו את זה.
זהו אחרי יורו 2020 לא רואה יותר כדורגל.
(טוב לפחות עד המונדיאל)
