מאז שהחלפתי עבודה, אני אמנם מרוויחה יותר אבל גם עובדת יותר שעות ביום.
10 שעות בערך.
זה כמעט כמו חצי יממה.
המחשבה על כמות שעות העבודה מלחיצה אותי. כמו גם הרצון שלי לשלב ארבעה אימונים בשבוע. לפחות שלוש פעמים ריצה ופעם אחת יוגה.
הריצה עם כמה שהיא משחררת אותי, הופכת את הגוף שלי לנוקשה. היוגה מעבר לזה שיש שם קשישים יותר גמישים ממני בחוג, יותר בשביל התנועתיות החופשית של המפרקים, העצמות והמדיטציה הכי טובה בשבילי.
התנוחה האהובה עליי היא תנוחת עובר והחלק האהוב עליי הוא השאבאסנה =העזיבה (הרגע הזה שנגמר השיעור ומתנתקים), יעני שוכבים בלי לעשות כלום. אני ממש טובה בזה.
קל שהייתי יכולה להביא לישראל מדלית זהב אולימפית אם הייתה תחרות של שכיבה על הגב למשך ימים שלמים לצורכי מדיטציה.
מבלי. לעשות. כלום.
תפור עליי.
ברגע זה אני עירומה במיטה אחרי אורגזמה עושה שאבאסנה לפני שאלך לחדר כושר.
אני ממש מנסה לקלף את עצמי מהמיטה כדי ללכת למכון. החום הזה גומר אותי.
תמיד הייתי יותר בחורה של חורף. כנראה בגלל זה החתונה שלנו תהיה בחורף.
חורף זו העונה האהובה עליי.
הרי חורף בארץ לא נחשב באמת לחורף.
בתקופה האחרונה ולקראת האירוע המשמח שלי (בתקווה שלא ידחה/יבוטל בשל הקורונה).
אני מגלה שאנשים שחשבתי שאוהבים אותי וישמחו בשמחתי אט אט מתרחקים. אני רוצה לחשוב שאני לא הייתי מתנהגת בצורה הזו.
אבל אני לא באמת יודעת. אני לא שופטת. אני רק מקווה.
עם כמה שלפעמים אני מוצאת בזה עובדה עצובה, הם רעשי רקע בחיים שלי. האורות הקטנים שספק מבצבצים מעבד לווילון במחזה.
אני רגועה כי יש איתי כל כך הרבה שחקני חיזוק על הבמה שבאמת אוהבים אותי.
עם הגיל אני מבינה שהשלווה שלי יותר חשובה לי מהם. מהכל.
הם בסך הקול רעשי רקע שצלילם הולך ונחלש עד שיעלם, במחזה בו אני הכוכבת הראשית והמוזיקה ממשיכה להתנגן בהוד ובעוצמה.
