אני נכנסת לפה בשביל לקרוא את הבלוגים.
בכלל בשבועות האחרונים מצב הרוח שלי נע משנטי בנטי לחרדה תהומית.
ככל שהשבועות מתקדמים, מפלס הלחץ עולה.
שכחתי לציין את אימא שלו-הבן אדם הלחוץ ביותר בעולם. מאז שסיפרנו לה היא מתעניינת בי יותר מבבן שלה.
הדבר בא לידי ביטוי בהודעות מוזרות שבכל סוף הודעה היא דואגת לצרף: "תשמרי על עצמך" בלי קשר לתוכן הנכתב.
כמו: "אתם מגיעים לארוחת ערב היום? תשמרי על עצמך".
בעבודה עדיין לא סיפרתי ואתמול מישהי קרובה סיפרה לי שהליך הפונדקאות שלה ושל בעלה, לא צלח.
בסקירה הראשונית של הפונדקאית ראו שהאיברים אחד בתוך השני. הכבד בתוך הריאות. Wtf.
יש דברים שאתה מעדיף לא לדעת.
מאז התמלאתי מחשבות ופחד. גדל בתוכי משהו (אני מקווה שעדיין) שאני לא רואה כל הזמן, אבל ממש מקווה שיהיה בסדר.
וכל פעם ממליצים על איזו בדיקה שיכולה לגלות תסמונות; ולפעמים את רוצה לדעת ולפעמים מעדיפה לעשות את הפרוטוקול המקובל ולדעת כמה שפחות.
וההשלמה עם זה שהגוף שלך הופך לאינקובטור /מעבדה.
דבר נוסף שצריך לציין זה ההורמונים. איזה כיף שיש "הורמונים"... הייתי משוגעת כבר קודם. בשביל מה לתת לי לגיטימציה להיות עוד יותר?
כשהיינו בחו"ל בוקר אחד קמתי חסרת סבלנות ששלחתי אותו לטייל חצי יום לבד.
לא הייתי מסוגלת לסבול אותו ו/או אנשים סביבי.
רבצתי במיטה במלון וראיתי את הסדרה הזו בנטפליקס עם הלב של האצנית שגונבים.
ראיתם את זה? אז סחר באיברים בשוק שחור זה סבבה.
לי זה עשה חשק להפסיק לרוץ.
ההבנה (יחד עם הפחד) שאין וודאות בשום דבר בחיים, מחלחלת וגורמת לחלחלה.
אולי רק המוות והמיסים וודאיים.
