יש צורה וגיל.
אחרי ההוא שאף פעם לא ידע.
https://thecage.co.il/blog/bblog/edit.php?postid=844001
לא חשבתי שאוכל לאהוב עוד פעם.
הוא ריסק אותי כל כך שהייתי בריק. חור שחור. דיכאון שרק הריצות העבירו לי.
מצד אחד ידעתי שאני לא במקום טוב, מצד שני טיפול פסיכולוגי פחות התחשק לי.
לא בגלל שלא חשבתי שזה יכול לעזור. ידעתי שזה יעזור. רציתי להתגבר לבד.
רציתי לבכות עד שיגמרו לי הדמעות.
עד שהבטן שלי תכאב ואני אקיא את כל הכאב הזה החוצה. לבד. רציתי לבד.
גם לא הרגשתי שמישהו באמת מבין אותי.
ואז הוא הגיע, לאט ובצניעות.
בדייטים הראשונים הוא כיבד אותי ואפילו לא ניסה לחתור למגע... ואהבתי את זה.
ואז הוא נעלם וההתחלה התמסמסה.
יום אחד הוא סימס לי: "אני מתנצל שאני פונה רק עכשיו. אני מרגיש שהיה לי איתך פספוס".
אז נתתי צ'אנס, בכל זאת רווקה בת 31 והאפשרויות (לסקס) לא נגמרות.
אחרי הדייט בו חודש הקשר, הוא נישק אותי.
זה החמיא לי (כי אז הבנתי שהיא נמשך אליי) אבל גם הלחיץ אותי.
אחרי יומיים כמו אישה פסיכית סימסתי לו את ההודעה הקבועה:" זה לא אתה זה אני. אני עוד בקשר הקודם. זה לא יעבוד".
פחדתי שכן ורק בגלל זה.
הוא כמובן קיבל את זה בנימוס ואמר לי: "בהצלחה" (בניגוד לאחד אחר שירד עליי במקום להבין שלא בא לי עליו).
אז הגיע הקורונה והבדידות.
הרבה ריצות 100 מטר שגרמו לי לחשוב עליו עד שיום אחד פתחתי את אחת האפליקציות והפרופיל שלו קפץ לי.
שלחתי לו: "היי, אני מתנצלת על איך שהתנהגתי בפעם האחרונה. אשמח להזמין אותך לבירה" והוא זרם. אפילו שהוא טיפוס של וויסקי.
היום הוא אהבת חיי ואחרי שהתחתנו אמרתי לו: "רק שתדע שאם אתך זה לא היה הולך. הייתי עושה תרומת זרע. מיציתי את המין הגברי".
האהבה שלי אליו שונה. בוגרת. היא ממקום של הבנה הדדית ורצון שלשנינו יהיה טוב.
אני שמחה שיש לי אותו ועוד יותר שמחה שהוא יהיה אבא לילדה שלנו.
בזמן האחרון אני מלטפת את הבטן, אבל האיבר העיקרי שעובד שעות נוספות הוא הלב שמתרחב מאהבה אליו ואליה.
