הוא היה אדם פשוט.
אמא שלי תמיד קראה לו חתול.
היא אמרה שלא משנה כמה פעמים הוא יפול ומאיזה גובה, הוא תמיד ינחת על הרגליים.
הוא היה נהג מונית שלפני שנים בודדות עבר תאונת דרכים קלה ובעקבותיה פנה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים.
במסגרת הבדיקות, ערכו לו צילום צוואר, בו התגלה גידול בריאה.
קבעו לו מועד לניתוח, חתכו , הוציאו והוא החלים.
כולנו שמחנו בשבילו , אבל התחננו שיפסיק לעשן.
אמרנו לו שכולנו עישנו והפסקנו וגם הוא יכול.
הוא באמת הפחית עם הסיגריות, ובכל זאת הסרטן חזר והיה נראה שאין לו כוונה לעזוב הפעם.
הרופאים אמרו לו טיפול כימי וטיפול ביולוגי הם התרופה, למרות (שלדעתנו ) שכבר ידעו שאין לו באמת סיכוי לצאת מזה.
והוא? הוא נלחם. הוא הרי חתול שתמיד נוחת על הרגליים.
אז הוא עבר עוד סבב ועוד סבב ורזה כמו שבחיים לא ראיתי אותו.
הפך לאט לאט לשלד. לקינוח נהייתה לו פטריה בפה והוא גם התקשה לאכול. אה וגם קריש דם כזה "חמוד" שהסתובב לו בגוף כמו רולטה רוסית.
אבל הוא המשיך להילחם , הוא אפילו ביקש מההורים שלי בשבוע האחרון לקנות לו מאכלים שהוא אוהב, כמו פלאפל ושווארמה ממקומות ספציפיים.
לפני מספר חודשים כשבאתי לבקר אותו עם התינוקת אמרתי לו "תקשיב, הסרטן הזה קטן עליך. אתה חייב לשרוד ועוד כמה חודשים נצחק על זה".
הוא גיחך ואמר : "עושים מה שאפשר".
הבוקר התבשרתי שבזמן שאני רצתי הוא נפטר.
הוא היה הדוד האהוב עליי. לשמחתי לא התראינו הרבה בתקופה האחרונה , אבל כל פעם שראיתי אותו או דיברנו אמרתי לו את זה.
נוח על משכבך בשלום איש יקר.
