קבענו להיפגש במסעדה.
הבהרתי לו קודם שאהיה מעוניינת להכיר ושלא יהיה מגע פיזי (לפחות לא בפעם הראשונה).
הגעתי למסעדה מעט לפניו והתיישבתי בכניסה.
פייר...התרגשתי.
כשהוא נכנס, מיד זיהיתי אותו מסתכל עליי בחיוך.
היה לו חיוך עוטף. חיוך טוב. חיוך של אדם לאדם.
התחבקנו ומרוב שהתרגשתי (וגם בגלל שאני מגושמת למות...) דרכתי עליו. מיהרתי להתנצל והוא...הוא לא שם לב.
הוא אדם רגוע. הרבה זמן לא נתקלתי ברוגע כזה. קצת מקנאה באנשים כאלה.
התיישבנו בפנים והוא הושיט לי שלושה ורדים לבנים.
הסתכלתי עליו מובכת ואמרתי: "לא היית צריך. ממש תודה". הוא השיב: "נכון, אבל רציתי".
המלצרית ניגשה אלינו והתלבטנו מה להזמין. היא התחילה לספר לנו על "הספיישלים" שלהם, אבל האף שלה היה כל כך סתום שלא הבנו מילה ממה שהיא אומרת.
היא הייתה ילדונת נחמדה.
יש לי חולשה למלצרים ובכלל לנותני שירות. הייתי שם, חוויתי את זה ויש לי אפס סבלנות לחרא לקוחות.
לאחר שסיימה להסביר, הזמנו כל כך הרבה אוכל שכשהמנות הגיעו לשולחן היינו המומים לשנייה, הסתכלנו האחד על השנייה והתפוצצנו מצחוק, כי מי יאכל את כל זה? אכלנו (כמעט) הכול.
הוא סיפר לי על החיים שלו, דיברנו על בדסמ וסקס, סיפרתי לו עליי וככה השיחה שלנו נמשכה קרוב לשלוש וחצי שעות. לא הסתכלנו לא בפלאפונים ולא בשעונים. היה כיף.
כשיצאנו מהמסעדה חיבקתי אותו והגנבתי לו נשיקה קטנה. כי אני רציתי- לא כי הוא רצה.
כל הערב הוא לא שאל אם אני אוהבת להזדיין, או אם הכוס שלי חלק, או מה מידת החזייה שלי, או עם כמה גברים הייתי.
שכחתי כבר מהכינוי ג'נטלמן, הוא כנראה לא שכח.
