הפינה שלי

אני חפץ. בובה. תמונה עתיקה.

שבר כלי. אישה שלמה.

חפץ שלך. ילדה קטנה במנוסה גדולה.

ביער אפל במרחק נראית דמותך. אני פוסעת לעברה במרץ, אך היא ממשיכה להתרחק.

אני עוצרת ומחכה.

למה אני מחכה?

לשאהבה נפשי?

נחמה רגעית?

אמונה יומית או אכזבה שנתית?

אתה יודע טוב ממני.

לך יש זמן. לא באמת.

אתה הרי יודע שהחיים קצרים וחולפים מהר.

לא מאמינה שאני צריכה להסביר לך את זה.

אני חפץ. היום על השידה, מחר במגירה ועוד שבוע אם אתרע מזלי אשכב דוממת כהרגלי באשפה.

ובינתיים חפץ שלא שומש. נקי על המדף.

האם אתה טיגלך ? ואולי את כלמנסע ?

ומישהו בכלל ראה את המספריים שלי?

שיק שיק. נמאס לחפץ לחכות.