הפינה שלי

אני ואתה כל כך מורגלים בלאבד האחד את השנייה. אמרה הפוליטיקה למדע.

הלבד שלנו כמו היחד שלנו. הנסיבות הרגילו אותנו להתנהל לבד. דרכינו נפגשות רק בזמן אסון, או אז אנחנו אוהבים גדולים. או שלא. 

מקפצים בין הנשמות המטיילות. אלו שנכלאו בגשר בפריפיאט, שאין להן מנוח.

הן נשארו קפואות במקומן עורן נותר צח. 

הן כבר לא מקפצות ומשחקות בשרידים. הפיצוץ שהיה יפה בעיניהן כבר לא נראה. 

"אני צריך אותך", הסתכל המדע בעיניים מתחחנות לפוליטיקה.

"גלי לעולם את האמת". 

"אני אומר לך איך קרו את הדברים ואת תציגי אותם בפני העולם" .

הפוליטיקה הסתכלה על המדע הסתובבה ואמרה ידידי  היקר הסתכל לאורך ההיסטוריה: "אתה תמיד צריך אותי בסופו של דבר.

בגלל זה הייתי ועודני כל כך חזקה".

המדע עיוות פניו והשיב לפוליטיקה בקול חלוש:   "נכון, אבל באיזה מחיר"?