אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בין פנטזיה למציאות

לפני שנה. 21 ביוני 2022 בשעה 20:54

החשכה עוטפת אותה,
ורק נרות בודדים מסביב משאירים אותה לנחש מה יש סביבה.

צעדים שממלאים את החדר מצמררים אותה,
והרעב ממלא אותה במלואה.

היא מרגישה את היד על הגוף,
ומחכה למה שבא בחרמנות גדולה.

לפני שנה. 17 באפריל 2022 בשעה 20:48

חדר חשוך ומבודד עם עיניים חסומות,
יגרמו לכל צעד בכיוונה להעביר בא פחד שיתפשט בגוף.

 

היא מרגישה את הדריכות בגופה,
וניתן לספור את השניות ברעש פעימות ליבה.

 

היא לא יודעת מתי ואיך זה יפגע.
אבל כשזה מגיע,
נשמעת גניחה של הנאה

לפני שנתיים. 14 בינואר 2022 בשעה 16:17

אף אחד לא אמר לה שהיא תרגיש גאווה
כשהיא על 4 ומושפלת.
אף אחד לא אמר לה שהיא תרגיש דאגה
כשגורמים לגופה כאב.

בסופו של דבר
היא למדה שהיא חופשיה כשהיא מתמסרת

לפני שנתיים. 12 בינואר 2022 בשעה 12:27

רגש כל כך קדום, כנראה הקדום ביותר,
עם זאת אולי המתוחכם ביותר.

הוא יודע לחרוט זיכרונות חזקים,
יודע ללמד שיעורים חשובים.

להעניק כאב זה להעניק שחרור,
ולאפשר את החופש בהתמסרות

לפני שנתיים. 11 בינואר 2022 בשעה 13:13

לפעמים הדברים הקטנים הם בעלי המשמעות הגדולה ביותר.
לפעמים זה נראה שהם כך נוצרו בכוונה, בשביל להיות שם ולהסתתר מהעין האנושית,
אבל כן להתגלות לאלה שמחפשים.

לפעמים המילה הקטנה והנכונה,
תשפיע טוב יותר מניאום שטוף במחמאות,
והתפיסה הנכונה תכניע חזק יותר מכל חבל.

רק השפעתו של כאב גדלה עם עוצמותיו,
והדמעות שיוצאות ממנו הן לפעמים הפרס הקטן.

לפני שנתיים. 24 באוקטובר 2021 בשעה 22:07

כאב הוא אומנות

 

הוא צריך להיות חזק וחד
ברגעים הנכונים.
לעורר את הרגש
ולהשאיר את הלב פועם גם כשהוא עובר.

 

הוא צריך להשאיר שלל צבעים
שימשכו אליהם עיניים מתבוננות בפליאה.
הוא צריך להיות עם עיגולים וריבועים וקווים,
הוא צריך להיווצר מהמון אביזרים.

 

הוא צריך לערבב את כל הרגשות ביחד
הוא צריך לייצר תשוקה ממכרת
שתגרום לרצות לחזור לעוד ועוד.

 

כאב הוא אומנות,
ואומנות צריך לדעת להעריך.

לפני שנתיים. 17 באוקטובר 2021 בשעה 15:46

את עומדת מפוסקת, כנועה, מסתכל במבט מורד,
אבל השקר נוטף מהעיניים שלך כמו הדמעות כאב שירדו לך.


את יכולה לשפוך מפיך מילות של גבורה,
אבל גופך האדום יחשוף מה באמת קרה.

 

את לא מורדת,
את כנועה, כמו זונה

לפני 3 שנים. 16 ביולי 2020 בשעה 19:12

אין לי לב להגיד לה שלא הקשבתי לה...

לפני 3 שנים. 12 ביולי 2020 בשעה 21:04


אביזרים טובים וידיים טובות עוזרות להכאיב בגוף,
להשאיר עליו סימני אהבה שלא יביישו אומן קעקועים מהמדרגה הראשונה.

אבל עיניים שרואות מספיק עמוק,
גם יוכלו לראות את השריטות בנפש,
ולשחק בהם כמו בובה על חוט

לפני 3 שנים. 27 ביוני 2020 בשעה 14:50

רעש של דלת כבדה נפתחת מילא את קומת המרתף,
והיא הובולה פנימה מהשערות, כשהידיים שלה אזוקות מאחורי גבה.
הייתה קרירות נעימה בפנים, כזאת שתאפשר לגוף שלה להרפות,
ואור מעומם עטף את החלל התת קרקעי.

היא הופשטה והובלה אל שולחן במרכז החדר,
ונקשרה כאשר גפיה מתוחות כל אחת לכיוון שונה,
מספיק חזק כדי שתרגיש שכל גופה מתוח על השולחן.

אגודל ושתי אצבעות הוכנסו לפיה, הוציאו את לשונה, וחיברו אליו אטבים.
אותו דבר נעשיה לשפתיה, כך שהיא לא תוכל לדבר, רק להוציא קולות.

עיניה כוסו כדי לעטוף אותה חושך,
ואז היא הרגישה יד מרימה את השד שלה מהפטמה,
הרימה אותו כל כך למעלה, שהיא פחדה לרגע שהוא ייתלש,
ואז היא הרגישה את זנבות השוט שפוגעים בו פעם אחר פעם,
עד שלא הכאב שעטף אותה לא אפשר לה לספור יותר.

רגע לפני שעמדה להישבר, הכל נעצר,
ושקט מפחיד צרם באוזניה דקות ארוכות עד
שהרגישה את ראשה נמשך משיערה בכוח,
וגפיה משוחררות מהשולחן, אך עיניה נשארות מכוסות
כך שלא תדע מה עומד לקרות.

היא רק הרגישה איך היא מטלטלת מצד לצד עד שגופה נגע ברצפה,
רגל דרכה בכוח על גבה, וסנטרה נגע במים קרירים בקערה.
היא הבינה ישר שעליה לשתות והחלה ללגום אט אט עם הלשון.

היא לא שוחררה עד שהקערה הייתה ריקה,
ואז הרגישה איך היא מתרוממת ומודבקת ללוח עץ.

גופה נקשר לחלוטין, ומנע ממנה לזוז אפילו תזוזה קטנה לנוחות.
ואז הגיעה המנה השנייה.

הצלפות רצופות שגרמו לתחת שלה לבעור.
היא לא ידעה מה זה, אולי זה שוט, או חגורה או אלי זה בכלל מחבט,
היא רק יכלה להרגיש את תחושת חוסר האונים שהתעוררה
מהכאב ומחוסר היכולת לזוז כלל.

זה נראה כאילו זה נמשך נצח,
עד ששוב שקט פתאומי הגיח בהפתעה.

אבל הפעם היא כבר לא הייתה טיפשה,
היא ידעה שתכף תקבל את המנה הבאה