רעש של דלת כבדה נפתחת מילא את קומת המרתף,
והיא הובולה פנימה מהשערות, כשהידיים שלה אזוקות מאחורי גבה.
הייתה קרירות נעימה בפנים, כזאת שתאפשר לגוף שלה להרפות,
ואור מעומם עטף את החלל התת קרקעי.
היא הופשטה והובלה אל שולחן במרכז החדר,
ונקשרה כאשר גפיה מתוחות כל אחת לכיוון שונה,
מספיק חזק כדי שתרגיש שכל גופה מתוח על השולחן.
אגודל ושתי אצבעות הוכנסו לפיה, הוציאו את לשונה, וחיברו אליו אטבים.
אותו דבר נעשיה לשפתיה, כך שהיא לא תוכל לדבר, רק להוציא קולות.
עיניה כוסו כדי לעטוף אותה חושך,
ואז היא הרגישה יד מרימה את השד שלה מהפטמה,
הרימה אותו כל כך למעלה, שהיא פחדה לרגע שהוא ייתלש,
ואז היא הרגישה את זנבות השוט שפוגעים בו פעם אחר פעם,
עד שלא הכאב שעטף אותה לא אפשר לה לספור יותר.
רגע לפני שעמדה להישבר, הכל נעצר,
ושקט מפחיד צרם באוזניה דקות ארוכות עד
שהרגישה את ראשה נמשך משיערה בכוח,
וגפיה משוחררות מהשולחן, אך עיניה נשארות מכוסות
כך שלא תדע מה עומד לקרות.
היא רק הרגישה איך היא מטלטלת מצד לצד עד שגופה נגע ברצפה,
רגל דרכה בכוח על גבה, וסנטרה נגע במים קרירים בקערה.
היא הבינה ישר שעליה לשתות והחלה ללגום אט אט עם הלשון.
היא לא שוחררה עד שהקערה הייתה ריקה,
ואז הרגישה איך היא מתרוממת ומודבקת ללוח עץ.
גופה נקשר לחלוטין, ומנע ממנה לזוז אפילו תזוזה קטנה לנוחות.
ואז הגיעה המנה השנייה.
הצלפות רצופות שגרמו לתחת שלה לבעור.
היא לא ידעה מה זה, אולי זה שוט, או חגורה או אלי זה בכלל מחבט,
היא רק יכלה להרגיש את תחושת חוסר האונים שהתעוררה
מהכאב ומחוסר היכולת לזוז כלל.
זה נראה כאילו זה נמשך נצח,
עד ששוב שקט פתאומי הגיח בהפתעה.
אבל הפעם היא כבר לא הייתה טיפשה,
היא ידעה שתכף תקבל את המנה הבאה