פאי סזיפים .

כמה חם שם בחוץ , הזיעה ניגרת על הגוף והשמש קופחת ויוקדת בתוך הלב.  הראש מתפוצץ,

מתפוצץ לאלפי חלקיקי מילים שברי רגעים מלאים בדגלים זמבורות  ובצלילי  זעקות  של

פחד

תסכול

כאב 

ורצון  להגמוניה ושקט. 

אני צועדת וצועקת מפגינה וכואבת ותחושת היאוש אינה מרפה, 

התחושה הזו של אפסות הכוח של היחיד אל מול השררה יש בה מתח מסקרן. יש בה כוח משכר ומפחיד. 

ומנגד ההמון שביחד מנחם. נחמת שווא? 

מתעטפת בדגל שנדבק אל העור המיוזע וגומעת מים קפואים. 

מתפללת לאני של פעם. של אז , של ימים של אסקפיזם מובחן . 

זה, כנראה נגמר. 

רוצה להניח את ראשי על ברך יציבה להצטנף  ולהרגיש לטיפת יד רכה על שיערי שאומרת  ששש יהיה בסדר. 

הגזמתי?