פאי סזיפים .

 כל פעם מחדש

כמו הגלים הבאים אל החוף ומתנפצים לאלפי רסיסי קצף  

כך גם אנחנו 

באים והולכים 

שבים ונפרדים

כל פעם מחדש כמו הגלים אני מתנפצת לאלפי רסיסי

רגש . 

מקציפה בועיות של געגוע אהבה רוך כעס תסכול וערגה.

כל פעם מחדש כמו הגלים השבים אל ביתם על החוף 

רק לרגע ומיד נסוגים, כך גם אנחנו. 

נסיגה זה לאמיצים. 

אני לא אמיצה. 

מוכנה לוותר  לך על הקצף

 ואתה תן לי וודאות שאדע .שאוכל להיות בשקט. 

למה צריך רעש כ"כ חזק כדי  לשקוט ? למה. 

אוף. 

הוא: את שלי. 

 לא יעזור לך , גם אם לא אזיין אותך את שלי. 

כישפת אותי  שבוי בך ובקסמייך 

ואוהב אותך

אוהב את  שכלך וחכמתך

את מרגיעה אותי 

אוהב את הקשבתך אוהב אותי אתך

כפרי בשל  ממתיק עסיסי לך.

את שלי

זה כבר לא נתון לשיקול דעתך. 

אני: תזיין אותי כבר .

תזיין אותי?

אני חושב שכן

זה לא נתון לשיקול דעתך

מתי שארצה לזיין אותך זה יקרה.!

הלא תבין  חודשי איפוק הם מבחן קשוח  כי תכף חורף  וגם הדובים ירדמו.

והמלחמה  המזויינת עודנה כאן ..

התוכל להכניס ידך אל עבר איבריי בתוך תוכי ולערבב ללוש  ולחבר את כולי שוב אלי?

הוא:ואחכ ?

אח"כ נתעטף.

תוהה האם זה יקרה. 

מתעסקת קצת עם התחושות והרגשות  שלי. 

בוחנת מקרוב מה מרגישה בפנוכו בתוך הלב  ומנסה לשיים, לתת שם ולצמצם למילים אחדות

להבנה מסדרת. 

אז זהו שזה בלתי אפשרי כי זו לצד זו דרות להן ה 

מועקה 

עצב

אכזבה 

כאב

ריקנות

עייפות

פחד

תהייה

בהלה 

חוסר שקט 

וגם ציפייה

רעב

אהבה

ערגה

חרמנות 

סקרנות 

חמלה 

ונתינה . 

איך ? איך? 

אתמול ב3 שעות נתחברו כולם לכדי אסופה מוזרה .

מעברים קשים בין הנאה  הבנה הרגשה ערות חדות בריחה והסתתרות.

החוץ משפיע  על הפנים

הפנים משפיע על הגוף 

הגוף רוצה נחמה.

אפילו חצי.

ואז  אזעקה.  

תגידו שוקולד מריר נצמד פחות לתחת? 

מילים שמדברות מצב .

 שמחה עליצות ריקנות געגוע בהייה 

שהייה הלקאה עצמית , הלקאה לא עצמית , מלכה?

שמחה, סתמיות, התחלה, סוף,  אמצע?

עצב. ערגה.

ועכשיו כבר ערב  ומחר כבר סתיו

הסתיו, מייפה את השמיים  וממלא אותם בתנועה וצבעים של מצבים. 

מעליי ענן מלא מצבים 

ואני? אני

מתכסה בו קצת לנוח. 

שוהה .משהה . 

סתיו. 

יום האהבה

תכף ניפגש אבל לפני כן

כמה  הרהורים ומחשבות שעולות בי תוך כדי גרגור מהנאת הציפיה  וגם ניסיון להשקיט את הבטן שמתהפכת..  

 אהבה זה כואב ובלעדיה כואב יותר.

 אהבה יכולה להכיל שנאה,האם אפשר הפוך ?

האם אפשר לאהוב גם אחרי שנפרדים?

אפשר לאהוב יותר מאדם אחד בו זמנית .

מתגעגעת לאדם שטרם פגשתי .

אהבה זה מפחיד? 

לאהוב זה מסוכן?

האם כדי להרגיש אהוב אני צריכה לאהוב את עצמי? 

האהבה היא מנוע ל? 

תבואי כמו שאת אמרת. כי את זה המון. 

הולכת להתכונן בשקט. 

כמה חם שם בחוץ , הזיעה ניגרת על הגוף והשמש קופחת ויוקדת בתוך הלב.  הראש מתפוצץ,

מתפוצץ לאלפי חלקיקי מילים שברי רגעים מלאים בדגלים זמבורות  ובצלילי  זעקות  של

פחד

תסכול

כאב 

ורצון  להגמוניה ושקט. 

אני צועדת וצועקת מפגינה וכואבת ותחושת היאוש אינה מרפה, 

התחושה הזו של אפסות הכוח של היחיד אל מול השררה יש בה מתח מסקרן. יש בה כוח משכר ומפחיד. 

ומנגד ההמון שביחד מנחם. נחמת שווא? 

מתעטפת בדגל שנדבק אל העור המיוזע וגומעת מים קפואים. 

מתפללת לאני של פעם. של אז , של ימים של אסקפיזם מובחן . 

זה, כנראה נגמר. 

רוצה להניח את ראשי על ברך יציבה להצטנף  ולהרגיש לטיפת יד רכה על שיערי שאומרת  ששש יהיה בסדר. 

הגזמתי? 

 ואני ראיתי ברוש

שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

על צידו נטה הברוש
לא נשבר את צמרתו הרכין עד עשב.
והנה, מול הים
קם הברוש ירוק ורם.

הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד.

ואני כמו תינוק
שנשבר ולא יכול מול פני השמש.
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.

הנה ברוש, לבדו...

א. מנור.

ואני כמו הברוש לבדו

מבינה שאין ברירה

 בשקט

מחייכת אל השמש

והאמת? 

מתהפכת לי הבטן. 

אשה בשלה
אשה בחייה היא המון .

קודם  היא הילדה 
שפוקחת עיניים ומחפשת את שד אמה לינוק חיים .
אחכ לומדת לחייך לפול ולחזק אותיות בדפי ספר הווייתה,
וכשהיא חולצת שד להניק עוללה
כל עולה לה.
טיפות זמן חורף
זרע
וזיעה אומרות את שלהן
כשהיא עומדת מול הראי מתבוננת בחמלה על העולם ומנסה לגהץ את קמטי הזמן
היא אומרת הנה אני ,
הכל בשלי.
אני אשה בשלה.

בשלה למה?

עד מתי? 

האם יש מצב של בשלות יתר? 

ומי קובע? 

אבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.

אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף

שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ

וְנֶעְלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.

יהודה עמיחי.

אבא שלי בליל הסדר האחרון כבר היית דיי חולה ובקושי דברת . מתוך הקושי הזה ספרת על ליל הסדר הראשון שלך בארץ . בקיבוץ . ספרת שבכל מסעך הארוך לארץ מעולם לא נשברת ובכית . האמונה בדרך הציונית בהגשמה ובבניין הארץ שמרה אותך איתן עם כוח להתגבר על המכשולים והאתגרים הרבים שנקרו בדרככם עת ברחתם מפני הצוררים , וכך בערב החג  בפעם האחרונה סיפרת איך בכית בפעם הראשונה מאז עלייתך ארצה. נזכרת בכוס קריסטל תכלכלה שהגיש לך אביך ושהייתה שלך לכבודו של אליהו הנביא . הגעגוע הזה אבא אל בית ילדותך אל רחובות עירך תמיד ארגו מילים יפות לכדי סיפורים עם טעם של ארץ רחוקה הם שולבו במסכת חיינו כאן ובבניין הארץ הזו. חיפשת להכות שורש להקים בית. מצאת לך את אמא שלנו זהובת הצמה הצברית התל אביבית יחפנית עם העברית המשובחת . 

אתה חפשת מולדת והיא בית. ומאז פגישתכם    בניתם בית לתפארת  ילדים  נכדים..

אבא שלי 

הייתי לך בת בכורה. 

קראת לי בחיבה מכורתי.. ארץ כנען כינוי מחייב אין ספק. זוכרת אותך חוזר מקניות בימי שישי עם ערמות של ירקות . זוכרת אותך יוצא לישיבות בסניף המפלגה הקרוב . זוכרת אותך מתראיין לתקשורת בענייני פוליטיקה מקומית . זוכרת אותך מארח את רבין אבא אבן אצלינו בבית בימי בחירות עת היית אחראי על כל הקלפיות. זוכרת איך היית מכין מטעמים מפירות וירקות וכשחזרת מנסיעות עבודה בחול מזוודותיך תמיד גדשו במתנות לכולנו  

זוכרת את ימי הכייף החד שנתיים שלקחת כל אחת מאיתנו ליום עבודה אתך. 

זוכרת ארוחות ערב עם חידות מחשבה מפולפלות .. ואת קולך שר שירי רועים והוו מה יפו הלילות בכנען שלך ... הוווזזזז. 

זוכרת איך היית אבא מכיל בדרכך עת הייתי אני סוררת ומורדת גם בתיכון וגם בצבא..והכי אני זוכרת את ריח הבושם שלך בבוקרו של יום ההולדת כשבאת להעיריני בנשיקותיך הרבות שמריחות פאקו ראבן . 

זוכרת את אצבעותיך המגננות במרץ ואחכ מורחות צבע  ובוראות עולמות של יופי על גבי קנבסים ומפסלות מחימר וברונזה דמויות של חיים.

לימדת אותי ללכת עד הסוף גם אם הדברים לא לגמריי מסתדרים.. להלחם על אמונותיי .. להקשיב לערכים שלי וכך גם אתה . תמיד היית נאמן לעצמך ולמחנה שלך.. לעיתים דון קישוט שרץ לפני המחנה ומתאבד עליו.. 

ובערב ימיך עת התרככת לימדת אותי להקשיב ולהיות חכמה ולא צודקת. ברכות בסלחנות.אבא אהוב  

נוח אבא שלי מעמל חייך . חבק את כל אהובינו שם למעלה .

אנחנו נגיע.

משהו פעם התלונן בחצי חיוך שהפוסטים כאן נכתבים בעיקר סביב כאב , כזה של הלב או כאב של הגוף. 

ואני חושבת שכאב מייצר תנועה .

כאב מייצר תחושה שמעלה רגש שהוא עצמו משמש מוטיבציה נהדרת להנעה. גם להנאה. 

ללוות אדם יקר בעת חוליו היא משימה לא פשוטה שדורשת תעצומות נפש ויכולת התגברות הסתרה ומשחק נהדרים. 

היום הייתי מופע שלם של כל אלה. 

מרגישה עייפה מרוקנת ומלאת חמלה וכאב. 

כל מה שרציתי הוא להגיע הביתה להתכרבל ולנשום רגע לצד הקושי. להרגיש חיה. 

למרות הכאב. 

ואולי כי כ"כ כואב. 

לישקוט.