כעת כשאנחנו בשלהי משהו שלא באמת נגמר,
ישנם רגעים שבהם הגעגוע לא מבקש אדם מסוים
הוא מבקש שייכות.
גוף שמחפש מגע מוכר
ולא זוכר בדיוק של מי,
רק תחושה
של להיות מונחת רגע במקום שהוא בית.
בימי המתנה, הנפש נעשית רעבה.
לא רק לשקט,
אלא לחום שיש בו הכרה.
למבט שאומר: אני רואה אותך גם עכשיו,
כשאת קצת מפורקת מבפנים.
הגוף, כמו אחרי מאמץ ארוך מדי,
מבקש להתרכך.
להישען.
להרגיש יד שלא לוקחת אלא מחזיקה.
יש בו כמיהה עדינה, כמעט סודית,
להתמסר לרגע שאין בו דריכות.
והמוח ? המוח
עייף מלשאת תרחישים,
מלשמור על שליטה.
מרוקן ממילים גדולות,
מחפש רק נשימה פשוטה,
קצב איטי שמחזיר אותו לעצמו.
ובתוך כל זה,
יש איזה זיכרון קדום של קרבה
לא דרמטית, לא סוערת,
אלא כזו שנוגעת בעדינות,
כמו קצות אצבעות על עור שמכיר ביטחון.
אולי הגעגוע הזה
הוא לא חולשה.
אולי הוא סימן חיים.
אולי הוא הדרך שלי אל עצמי דרך הגוף והנפש
לזכור שיש מקום שבו אפשר להיות
לא חזקה
לא מוכנה
רק שייכת.