לאחרונה יצא לי לחוות פרידה שכאבה לי קצת יותר מכל האחרות, אפילו יותר מהאקס שהיה איתי 3 שנים. זה לא היה הקשר הכי ארוך, ולא הכי עמוק..
אבל זה בהחלט כאב מאוד כי הרגשתי שזה ה-גבר שחלמתי עליו כל חיי, וזה נגמר בגלל שטויות.
החברים ניסו לעודד ואמרו לי משפטים כמו "אל תדאגי, יהיה בסדר, תני לזמן לעשות את שלו, תפסיקי לחשוב עליו"
ובאמת שניסיתי.. אבל זה רק החמיר את המצב.
ככל שהייתי מנסה להפסיק לחשוב עליו, הייתי מחפשת תירוץ יותר ויותר מטופש בשביל ליצור איתו קשר... משהו כמו "יש מצב ששכחתי את הצמר גפן של האיפור אצלך?" לא באמת שלחתי.. אבל רציתי.
הבנתי שזה לא עובד, והחלטתי לשנות גישה.
הרשתי לעצמי לעשות מה שבא לי, לא ניסיתי להפסיק לחשוב עליו, לא ניסיתי להפסיק לדמיין איך החיים היו יכולים להראות איתו, אם הוא עדיין היה איתי. קראתי שיחות איתו שוב ושוב ושוב, הסתכלתי על ה"מחובר" שלו בוואטסאפ בלי הפסקה, דמיינתי לעצמי בראש שהוא כבר בטח מדבר עם בחורות אחרות ולא התייחסתי אל עצמי כסטוקרית משוגעת. כי הבנתי שזה טבעי. כי איבדתי משהו שלא רציתי לאבד.
אבל זהו! אחרי שבוע של צפיה בלתי פוסקת בפרופיל הפייסבוק שלו, הבנתי שנמאס לי. והפסקתי כי כבר לא התחשק לי לעשות את זה.. הפסקתי מהלב ולא מהמוח.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאסור להלחם בזה, ולפעמים הנחמה המטופשת של לא להפסיק לחשוב עליו, ואולי אפילו קצת להתמסכן לעצמי וכמו קלישאה לשבת לבכות בבית עם גלידה.. היא מה שעוזרת לשחרר, היא זו שמכניסה לפרופורציה של "טוב זה לא כזה הפסד גדול".. אחרי הכל כשמחפשים מישהו בזכוכית מגדלת ענקית.. תמיד מוצאים מה למצוא. והוא זה שנתן לי את הסיבה והדחף לחפש אותו ככה.
אחרי שבוע קצת קשה, הכרתי מישהו חדש.. לגמרי במקרה ולא מתוכנן, חזרתי להתעסק בחיים שלי... ופתאום חשבתי על זה שאני כבר בקושי חושבת עליו.
אני רק לא מבינה למה דווקא כשהצלחתי לשחרר הוא בחר לשלוח הודעת התנצלות עם ניסיון לצ'אנס נוסף..
מי שויתר עלי פעם אחת כנראה יוותר שוב, ואם הוא לא יוותר, הוא לעולם לא יעריך אותי באותה מידה. החלטתי שמגיע לי יותר, אז ויתרתי. ואז הבנתי שבאמת באמת שחררתי.
נכנסתי קצת לפרופורציות.
גאה בעצמי.
