לרוב אני לא מתבטאת בענייני פוליקטיקה במדיות השונות אבל הפעם אני לא מצליחה לשתוק עוד.
היום בבוקר קמתי עם המון תחושות ורגשות, הייתי סוערת ולא בדיוק ידעתי על מה לשים את האצבע הכל היה מעורבב.
לקראת הצהריים יצאתי מהבית לכמה סידורים והחושות הקשות הלכו והתחדדו, עדיין מאד מעורבל בפנים אבל התחושה של בור בפנים, בתוך הגוף הייתה ברורה יותר מהכל.
כאשר השמש שקעה אני מרגישה יותר מהכל את הזעם, אני כועסת על המדינה הזאת שההתמודדות שלה עם המצב היא מזעזעת הייתי אומרת קלוקלת אבל קלוקל זה עדין מידי להתמודדות המזוויעה הזאת.
ענפים שלמים של תעסוקה הפכו להיות לא רלוונטיים כבר כמה חודשים וזה לא נראה שלמישהו אכפת יותר מידי. חרטאה נציג מהממשלה אומר כמה ניתוק נוראי יכול להיות לנבחר ציבור מעמו.
כואב לי לראות עוד ועוד אנשים שפונים לעזרת הציבור להתמודדות עם המצב כי אין מי שבאמת דואג להם, ולמה הציבור צריך לדאוג להם ולא הממשלה?!
כואב לי לראות את חוסר האונים באנשים שלא יודעים מה לעשות וכיצד לעזור לעצמם לצאת מהמצב הזה.
ואז כועסים עלינו שאנחנו לא משתפים פעולה ולא לובשים את המסכה המזויינת הזאת, שומרים מרחק וכ'ו. אני בטוחה שאם הייתה תחושה של שיתוף פעולה מצד שני הגומרים הכל היה נראה אחרת לגמרי, אבל בדיל הזה אני מרגישה שאני מהצד שנותן ולא מקבל שום דבר בתמורה.
