בכל יום בא לי קצת למות
לפעמים יותר ואז יוצאות דמעות בקלות ולפעמים פחות ועובר יום נחמד אבל אז צפות מחשבות ואיתן הדמעות ואז אני כבר לא זוכרת אם היום זה היה היום של היותר או הפחות.
ייתכן שאני מחלימה ואולי אפילו גם די טוב אבל זה לא משנה שבכל יום בא לי קצת למות.
הסגר הנוסף שגזרתי על עצמי לאחר הסגר שהיה ואחרי כל השנה הזויה הזאת ואולי הסגר שיבוא כאשר אחזור ללכת ושוב בכל יום בא לי קצת למות.
אני מרגישה שאני מתפתחת עצבים מברזל, היכולת להיות סבלנית כלפי הסביבה ובעיקר כלפי עצמי ועדיין בכל יום בא לי קצת למות.
בכל יום שהלב מוצא עוד דמעות וסוחט אותן על הריסים, הלחיים ואני לא מאמינה שיש בי כל כך הרבה כאב ועצב ושבכל יום בא לי קצת למות.
זה חרא התחושה הבלתי נסבלת של הנטל, התלות הבלתי פוסקת, החישובים שאני צריכה לעשות סביב היכולת להתקלח ועוד שלל פעולות בסיסיות שכרגע לא קיימות ובכל יום בא לי קצת למות.
הזמן שעבר מאז ראיתי את עצמי באמת במראה, שלא לדבר על הפעם האחרונה שהרגשתי יפה וסקסית כי בכל יום בא לי קצת למות.
מידי פעם אני מסתכלת בחלון, רואה את העולם שבחוץ ואני מרגישה שהוא כל כך רחוק מעצמי וזה גורם לי לחשוב שבכל יום בא לי קצת למות.
ואולי בשביל שמשהו יחיה בי משהו צריך למות קודם.
