אני חושבת עליך ודי הרבה, הדמעות עלות חונקות את הגרון לפעמים אני עוצרת אותן אבל לפעמים על הזין ואני נותנת להן לצאת, עברו שנים הרבה שנים אני יותר שנים מכירה אותך כמתה מאשר התקופה שהיינו חברות.
הרבה פעמים חשבתי על זה שאת היית חייבת ללכת וככה בצורה הזאת שאני אראה אותך ברגעים האחרונים כי רק אז אני באמת אבין שהמסלול שלי הרסני וכדאי שאשנה כיוון.
על הקבר שלך כתוב הבית הקודם בשיר, אבל שאני שומעת את הבית הזה העיניים ישר מתמלאות ולדעתי הוא יותר מתאים
"היא אמרה לי תודה אני כבר אבודה
ולא מפחדת מקניה לא טובה
אז נשארתי שם הקזתי לה דם
כשניסיתי לשנות לה את העולם"
זה אולי ישמע מוזר אבל העולם המשיך להתקיים אחרי, כמה מפחידה המחשבה הזאת שפתאום הדבר הזה שנקרא בן אדם נעלם מעולם, כמו קוסם מעלים את עצמו.
אני לא באמת יודעת מה הגורם למחשבות עלייך יכול להיות בגלל שיר שמזכיר לי אותך, מחשבות על המוות, רגשות שאני מדחיקה בעצמי או אולי בגלל שאני מתקרבת לגיל שבו החלטת ללכת.
