יש לי בעיה יכול להיות שזאת בעיה פסיכולוגית ולמעשה זאת הפעם הראשונה שאני ממש מודה בה
הבעיה היא שאחת לאיזה זמן אני נוטה לפסיביות.
יכול להיות שזה דיכאון ויכול להיות שזה הרבה דברים אחרים.
הפסביות שלי מתבטאה בעובדה שאני לא תיפקודית, אני עובדת וחוץ מזה כלום, אני ישנה הרבה, אני לא עושה שום דבר למעני או למען הסובבים אותי, אני מרירה, אין לי דברים משמעותיים להתעסק בהם ואני מעסיקה את עצמי בכל מיני שטיות והופכת אותם למרכז חיי, כל דבר מרגיש ממש כבד לביצוע, אני לא מפעילה את עצמי גופנית בשום צורה, אני לא מגדילה ראש בשום תחום ואני בטח שלא חושבת קדימה.
אני עושה רק את מה שאני חייבת ואם אני לא חייבת אז זה לא מתבצע.
זה מבאס אותי שכדי לצאת מזה אני צריכה איזה סטירה או בום גדול כדי שאני אחזור לעצמי.
ואז יוצאת ממני אנרגיות מטורפות שלפעמים אני אפילו מתפלאה מעצמי.
שאני מסתכלת לאורך השנים האקסים שלי לא ידעו איך להתמודד עם זה, הם ממש היו חסרי אונים ועל הרקע הזה פלוס מינוס ניפרדנו.
וזה גם קורה לי לא מעט עם ונוס שאני לוקה בפסביות הזאת וזה משגע אותו ובצדק.
אני חושבת שזה ממש גורם לסבל ואולי אפילו נזק למי שסובב אותי והדבר הכי חשוב שניפגע מזה הוא האמון שלהם בי, כי זה לא משנה שאני מבטיחה שאני התאפס על עצמי אם אחרי איזה זמן הכל חוזר כאילו כלום לא קרה.
וזה מציק, ממש מציק לאורך הזמן שאני חייה אני מקבלת המון כלים להתמודד עם מצבים בחיים מונוס, מחברים, מהעבודה, גורמים מקצועיים ובכלל כל הניסיון שאני צוברת עם הזמן אבל זה מצעבן שתמיד אני נופלת לאותה פסיביות הרסנית ולא משנה מה קיבלתי מאחרים ברגע הזה הכל נופל.
לפני 16 שנים. 8 בינואר 2008 בשעה 15:17
