רציתי לכתוב פוסט על רימינג, משהו סקסי ומדליק כזה.
אבל לא מצאתי את המילים ותחושה של בדידות השתלטה על הכל והציפה את הדמעות.
אני במקום בחיים שאני שואלת את עצמי הרבה שאלות חלקן על עצמי וחלקן על הסובבים אותי וכרגע הרבה הירהורים.
שאני רוצה לחשוב לבד אני אוהבת ללכת לחדר הקטן המכונה גם החדר של הדיסיון שם אין לי הרבה הסחות דעת, אין לי תקפיד כל שהוא לעשות שם, אני יכולה להיות שם עם עצמי ועם המחשבות ולתת לדברים לצוף, בנוסף יש שם את הנוף הכי יפה.
היום שניגשתי לשם פשוט לא הצלחתי להחזיק יותר דברים בפנים והדמעות זרמו. אני כל כך אוהבת שאני מצליחה לבכות עם כל הכאב וצער אני מבינה שאני שמשהו שם בלב עובד ויודע להביע את עצמו אפילו אם זה רק עבורי.
אחת המסקנות שעלה היא שאני רוצה לדבר, לכתוב ובעיקר להביע את עצמי יותר.
והמסקנה השניה הייתה שאם אני מרגישה שמשהו מת בתוכי ייתכן ומשהו אחר מתחיל לחיות.
