החיים על סף תהום

הזדמן לי להגיע ליפו לפני כמה שעות, הנהגת ביקשה טוסט ואני כיוונתי אותה לאבולפיה והמוכר זכר אותי אומנם בלבוש מינמלי והיום הייתי מכוסה בסריג ומנכס ארוך והוא היה נחמד ושאל לשלומי ואיפה אני עובדת עכשיו ולקראת סיום הוא אמר שהוא מקווה לראות אותי יותר בסביבה
וחשבתי לעצמי שאין ממש סיכוי ואז הגענו לאיזור הדנאג'ן עצרנו את המכונית ויצאתי מאוטו עברה לי צמרמרת בגוף ודמעות התחילו להציף לי את הגרון, נזכרתי בכל כך הרבה זכרונות שנתיים שלמות עברו לי במקום הזה. איך היתה הפעם הראשונה שלי שם איך בהתחלה לא ידעתי איך להתנהג עם כל העבדים שמתנפלים עליי ומציעים עולמות, היו שם הרבה זכרונות טובים והיו גם זכרונות רעים וגם זכרונות רגילים. נזכרתי בכל ההופעות, בכל המופעים, בכל המסיבות, בכל ההתרחשיות ובכל פעם שיצא לי לפגוש מישהו מהחיים הרגילים שלי.
ואז זה כבר לא נשלט וממש התחלתי לבכות ונזכרתי למה אני שונאת את הרצפה שם, והיה שקט מוזר שאף פעם לא שמעתי כאן כאילו המקום הפך למקום רפאים.
כבר יצא לי לעבור מצבים כאלו שמקום הבילוי שלי נסגר אבל כאן זה היה ממש עוצמתי.
וחזרתי לאוטו וברדיו השדרן עם הקול הנעים עטף אותי בחום נזכרתי בתקופה המשותפת שלנו איך היה מעביר לי רמזים דרך השידור וברקע התנגן שיר של מטאליקה שאני מאד אוהבת וגם זה הזכיר לי איך תוקפה באה והולכת.
וככה החיים והכל חלק מתהליך של תקופות שמתחילות ומסתיימות.