החיים על סף תהום

אני חושבת המון על העתיד,
יש כמה החלטות שהן אצלי במצב של קיפאון אני אמורה לעשות אותן אבל המצב הריגשי שלי לא מאפשר. למשל לעבור דירה זאת החלטה גדולה כי אני לא יודעת מה יקרה במישור הזוגי שלי ואם נחזור ואם לא.
יש לי המון הידודים של מילים שהמון אנשים אמרו לי לגביי האהבה שלי.
לא שיש לזה השפעה כי בסוף הלב *שלי* מחליט. ניסיתי לעשות תיאום ציפיות אבל בסוף זה התפתח לריב. ואתמול במעודון אני לא יודעת איך להתנהג אז התנהגתי טיבעי וזרמתי עם הצעה מעניינת שהיתה לי. ברור לי שהיא די כאבה.
אבל די אני לא מסוגלת להיות עם מישהו שלא לגמרי אוהב אותי, אני לא מסוגלת להיות עם מישהו שכל הזמן מתבייש אפילו בלהגיד שהוא היה איתי שלא לדבר על להיות איתי בחברה של אנשים מוכרים. אני לא מוסגלת לתת כל כך הרבה מהמקום הכי אמיתי שלי ולא לקבל בחזרה, אני לא מסוגלת להיות יותר פגיעה ועם לב מנופץ לרסיסים, נמאס לי להתפשר לעצמי.

אתמול באה אליי חברה ואמרה לי "תראי איך הוא מת עלייך"
אבל הוא טוב בזה שאני רחוק ממנו שיש לו אותו הוא כבר שוכח להעריך.