החיים על סף תהום

בתחילת הטיפול אנחנו מדברות על המצב שבו אני ממשיכה בטיפול וונוס הפסיק

המטפלת: ״יצא לכם לדבר על המצב כרגע של הטיפול?״

אני: ״בטח, לדעתי הוא הפסיק כי הוא הרגיש שזה מכביד עליו כרגע, אני לא יודעת להגיד בדיוק מה זאת יותר התחושה שלי, אולי הוא מרגיש שזאת יותר עבודה שאני צריכה לעשות, כי הוא עושה ועושה וזה לא התקדם וככה עכשיו יש יותר התקדמות״

המטפלת: ״ואת מסכימה עם זה? שאין לו מה לעשות כדי שהזוגיות תצליח?״

אני: ״לא ממש לא״

המטפלת: ״את חושבת שאם ונוס היה משנה משהו זה היה מקל גם עליך בהתנהלות הזוגית? אנחנו יודעים מה הוא צריך ממך ומה את צריכה ממנו״

אני: ״שגם יחזיר את הרצף בעצמו, כי יכול להיות שאני אפיל את הרצף אבל שהוא גם יהיה שם כדי להחזיר את את הרצף״

המטפלת: ״אוו כי אתם שנים בסיפור הזה ושניכם מחזיקים את הקשר, מבחינת האחריות זה אותו קשר, כי אתם לא בקשר של תינוק ואמא מערך הכוחות הוא בוגר: בוגר״

אני: ״נכון, גם הוא צריך לחזור לתפקיד, הגבולות שהוא נתן הם על שנינו ולא רק עליי.״

 

אני: ״בזמן האחרון אני מרגישה מאד חזקה בקשר, שיש לי בסיס חזק ויציב וממנו אני יוצאת לדברים, חושבת קדימה על דברים זוגיים שלנו״

המטפלת: ״בזמן האחרון ממתי?״

אני: ״בחודשיים שלושה האחרונים״

המטפלת: ״למה את קושרת את תחושת החוזק הזאת?״

אני: ״זה הרבה דברים, זה שאני ממשיכה בטיפול ומוציאה דברים מהמגירות האפורות אצלי, מחזיקה את הבית, מטפלת בו, חושבת על התייעלות כלכלית נכונה״

המטפלת: ״נכנסת לתפקיד של אחראית, כי אם את מחזיקה את הבית יש לך המון כוח״

אני: ״נכון, אני מודה שההורים שלי לא רק שהם לא לימדו אותי כלום באיך להתנהל נכון הם גם הכשילו אותי, לתת לילדה בת 16 כרטיס אשראי בלי להגיד לה כלום, לא להסביר לה שום דבר, זה לא אחראי.״

המטפלת: ״בלי להיות אחראים, הם הזניחו את האחראיות ההורית שלהם״

אני: ״ככל שאני חושבת על זה עוד, זה מעצבן אותי יותר, הרי בהתחלה הייתה התקרית עם הטלפון, הפלאפון ואז כרטיס האשראי והדוחות, היו הרבה בעיות של גבולות.

הם אמורים לראות שיש שם בעיה אבל כלום שום דבר, איך הבעיה אמורה להיפתר?

לאבא שלי יש קטע שהוא לא לוקח את האחריות על עצמו והוא מעביר אותה עלינו״

המטפלת: ״משליך אותה ממנו״

אני: ״כן, לפני כמה שנים הם עשו שיפוץ בבית והיו בעיות עם השיפוץ והשער כניסה הותקן לא נכון, אני לא מבינה מה הבעיה לקחת איש מקצוע לשלם לו ולסדר את הבעיה שמחמירה עם הזמן. ואבא שלי כועס על אמא שלי שהיא לא אמרה לשיפוצניק כלום, ואני לא מבינה מה זה משנה עכשיו תשלמו לאיש מקצוע שיעשה את העבודה כמו שצריך, או לא לשחרר תשלום עד שאתם לא מרוצים ממנה״

המטפלת: ״זאת התנהלות שכאילו הם לא חיו מספיק שנים״

אני: ״השבוע הייתי אצל ההורים שלי כדי לבקר את האחייניות שלי ועברתי את אותו הקטע בנפרד עם שני ההורים שלי, לרוב שאני מגיעה לשם אני מביאה איתי משהו לאכול עבורי כי התזונה שלי קצת שונה ולקראת אחה״צ אמא שלי אומרת שהיא ממש רעבה והיא לא אכלה מספיק בצהריים והיא הכינה משהו לעצמה״

המטפלת: ״היא אמורה לשאול אותך אם את רוצה גם״

אני: ״תאמת לא ציפיתי שהיא תכין גם לי, יכול להיות שהיא יודעת שאסרב ובסוף אכלנו את מה שאני הבאתי לעצמי.

אחרי כמה שעות אני נוסעת עם אבא שלי והוא שואל אותי אם יש איזה שווארמה ליד הבית שלי לאכול, ואני אומרת לעצמי שהם אנשים בוגרים, כשירים להכין לעצמם משהו לאכול ובעצם מתנהגים כמו ילדים״

המטפלת: ״אני לא מאמינה, שני אנשים בוגרים נשארים רעבים, זה מטורף.

ככה את גדלת וגם אחותך, רעבה ובלי שתהיה איזה אמירה, מאמי הכנתי לך ארוחה בואי לאכול או תחממי. סבא וסבתא לא היו מבשלים? איך הם גדלו בצורה כזאת שהם לא יודעים לדאוג לאוכל בסיס״

אני: ״אני לא יודעת להסביר את זה אצל סבתא אחת היא הייתה אומרת שהיא לא אוהבת לבשל אבל תמיד יש אצלה מה לאכול ואצל הסבתא השניה היא וסבא תמיד היו מבשלים והייתה ארוחה תמיד״

המטפלת: ״שהיית חוזרת הביתה לא היה אוכל מבושל?״

אני: ״לא, זה לא היה״

המטפלת: ״ושהיית קטנה?״

אני: ״לדעתי אז הייתי חוזרת לסבתא ושם תמיד היה אוכל מבושל. אמרתי לונוס לפני כמה ימים שלי אין את הפריוולגיה הזאת לבוא להורים ולחזור עם קופסאות של אוכל כמו שיש להרבה אנשים״

המטפלת: ״וונוס היה מבשל בבית שהבן שלו גר איתו?״

אני: ״כן בטח, תמיד הייתה ארוחה חמה בימים שהוא היה מגיע אלינו ואח״כ אני גם זוכרת שונוס היה מכין אוכל ועוד בהתחלה שהם גרו ביחד ואני לא גרתי איתם, כל יום ונוס היה קונה מצרכים והיו סדווצ׳ים לבית ספר, אוכל חם עם תשומת לב לדברים שהבן שלו אוהב לאכול, וזה ככה עד היום שהוא מגיע אלינו אנחנו מכינים לו את האוכל שהוא אוהב״

המטפלת: ״איזה תחושה זאת שבאותו היום בפער של כמה שעות גם אמא וגם אבא אומרים לך ״וואי אני רעב״

אני: ״זה הרגיש כאילו אני מדברת עם אחיינית שלי בת ה 5, והיא זה בסדר שהיא תגיד את זה.״

המטפלת: ״ואיך את יודעת לבשל?״

אני: ״אחותי הייתה באיזה חוג של טבחים צעירים ואני הייתי מכינה את המתכונים שהיא הייתה מקבלת ואז כל מיני ספרי בישול״

המטפלת: ״ומה את חושבת שזה עשה לך הסיפור עם האוכל?״

אני: ״דבר ראשון אני יודעת שהיו לי יחסים לא בריאים עם אוכל, הייתי מנשנשת בסתר לא החבאתי אוכל אבל הייתי אוכלת שלא רואים״

המטפלת: ״שהיית ילדה?״

אני: ״גם אבל לא רק, גם אח״כ בגיל בוגר יותר, אני זוכרת שגרתי לבד, פירנסתי את עצמי לבד שכ״ד חשבונות וכו׳ ואני זוכרת שהייתי הולכת למכולת וקונה כל מה שהיה בא לי לקנות בלי לחשוב אם צריך או לא, לא לפי תוכנית כלשהי, בא לי לקנות את החטיף הזה ועליתי במשקל״

המטפלת: ״זה הפריע לך?״

אני: ״לא, לא מאד, המצוקות הנפשיות שלי היו כבדות מאד והן היו חייבות את האוכל הזה״

המטפלת: ״איזה מצוקות היו?״

אני: ״ונוס ואני נפרדנו ונורא כעסתי שהוא עליו שהוא נפרד ממני, כי איך הוא ויתר על הקשר שלנו, איך הוא חושב שזה לא מתאים״

המטפלת: ״כעסת עליו? ומה עשית עם הכעס הזה?״

אני: ״חשבתי שאני לא צריכה אותו״

המטפלת: ״הוצאת את עצמך מהתלות בו״

אני: ״כן התקדמתי מצאתי עבודה טובה יותר, מצאתי דירה אבל לא חזרתי לבית של ההורים שלי״

המטפלת: ״זאת אמירה חשובה, שהבנת שיש שם משהו שלא מגדל אותך, זה לא מקום לצמוח בו, הרבה אנשים חוזרים לפעמים לבית של ההורים כדי למצוא נחמה, דאגה כדי להצליח לעמוד על הרגליים ולצאת אבל את לא קיבלת את זה שם״

אני: ״לפעמים אני חושבת על זה שאנשים חוזרים לגור עם ההורים בגלל כל מיני מצבים ואני חושבת שאם הייתי במצב כזה אז הייתי מחפשת דירת חדר העיקר לא לחזור לשם״

המטפלת: ״צודקת, כי למה?״

אני: ״כי תכלס לא היה לי טוב שם, לא קיבלו אותי שם, לא ראו אותי שם.

לפני כמה ימים דיברתי עם ונוס על איזה מצב כלכלי שכרגע אני נמצאת בו, אספתי את כל המידע ואמרתי שאני צריכה רגע מישהו להתייעץ אותו והחלטתי להתייעץ עם ונוס ותוך כמה דקות סידרנו את זה, הוא עזר לי לעשות סדר ולהתייצב והתחושה הייתה נהדרת. הוא לגמרי היה איתי בדבר הזה

אף אחד לא צעק עליי ונתן לי על הראש, לא השפיל אותי, הרגשתי מועצמת״

המטפלת: ״מדהים, תחשבי שכך היית גדלה?״

אני: (מצחקקת) ״אם ונוס היה האבא שלי בטח הייתי מהנדסת כור אטום. אני רואה על עצמי איך התקדמתי בחיים מאז שאני איתו, נכון שאלו החלטות ותהליכים שאני עושה אבל יש מישהו שנמצא איתי״

המטפלת: ״זאת התבססות כאדם בוגר שלוקח אחראיות על חיו, פרנסתו וכו׳

שאת אומרת מהנדסת כור אטום את מתכוונת לזה מפרנסה, חוכמה?״

אני: ״מבחינת מימוש פוטנציאל״

המטפלת: ״את מאמינה שזה היה משפיע עליך מינית?״

אני: ״בטוח, הרבה פעמים שאני עוה משהו שהוא חזק בסשן ואני קולטת את התגובה אני נבהלת.

נגיד אם הכאבתי חזק מידי הוא התערער ובמקום לאסוף אותו ולהגיד לו -״מאמי את עשית את זה עכשיו בשבילי כי אני רציתי להכאיב לך ככה/ כי אני צריכה להכאיב לך ככה בשביל ההנאה שלי״

זה היה מסדר את זה יותר״

המטפלת: ״ואת לא עושה את זה עכשיו?״

אני: ״עוד לא לגמרי שם״

המטפלת: ״יש דרך שאת יודעת שיכולה לאסוף את זה ולא להיבהל״

אני: ״אני מבינה את זה שאיך שאני גדלתי בבית זה צעד אחד קדימה וחמישה צעדים אחורה.

כל המשפטים המדכאים שהם היו אומרים כל הזמן, אז כל צעד הוא נורא מהוסס, אני מנסה משהו, אני מעיזה והם מדכאים את זה״

המטפלת: ״מביאים שתי סטירות, אם כבר הם לא אומרים שום דבר שדוחף אותך קדימה״

אני: ״כן, נגיד הרבה פעמים שמעתי את ונוס אומר לבן שלו, - ״אני סומך עליך שאתה תדע מה לעשות ולמצוא את הפיתרון הנכון לך״

המטפלת: ״הוא מביע אמון.

מה היה קורה למיניות שלך אם זה היה הבית שלך?

אני: ״אני חושבת שהייתי יותר שלמה איתה, יותר מקבלת אותה אצלי, הסדיזים היה עובר בצורה יותר אחראית״

המטפלת: ״איך היית עושה את זה מיטב יותר, כי כרגע מה זה מרגיש לך?״

אני: ״עכשיו זה קצת אחרת, אני חושבת שעד לא מזמן הייתי מתנהגת כמו שאבא שלי מתנהג ולא לקחת אחריות ולזרוק אותה על מישהו אחר.״

 

אנחנו מדברות על הצד הסדיסטי שלי

 

המטפלת: ״יש לך מחשבות מאיפה זה הגיע?״

אני: ״כן, אני זוכרת שהייתי ילדה אז נתתי מכה חזקה לכלב של סבתא שלי הוא הציק לי וכך הגבתי ונורא נבהלתי״

המטפלת: ״לא חשבת על הפעולה, זה התפלק לך?

אני: ״כן, נורא נבהלתי ואז באתי ואספתי אותו אליי וחיבקתי אותו״

המטפלת: ״מה קרה שנבהלת?״

אני: ״הכלב הגיב אחרת, אם זאטרס לא היה לי את המקום הזה, תמיד ליטפתי, חיבקתי ואספתי אותו אבל אף פעם לא היה לי מקום כזה שנבהלתי ממשהו שעשיתי״

המטפלת: ״משהו שיצא ממך, אני רוצה שבשביל שתרגישי חופשיה במיניות אלו שאלות שצריך לשאול ולדבר על זה על מנת שתרגישי חופשיה. ואני תוהה האם את יכולה לסמוך על עצמך״

אני: ״אני לא בטוחה, אני יודעת שברגעי לחץ ומשבר אני יודעת להתנהל טוב מאד, גם במיניות וגם בכלל, אם זה מקצין אני יודעת איך לעבוד עם זה, אבל אני שואלת למה זה צריך להקצין״

המטפלת: ״את לא מבינה איך את מגיעה לזה?״

אני: ״אני לא מבינה למה אני חייבת להגיע 10 ברמת הכאב ולא לעצור ב 6/7״

המטפלת: ״תגידי לי מה זה ה 10 לא חייב להיות רק על חוויות עם ונוס, דוגמאות של חוויות כאלו שהבהילו אותך, כמו הדוגמא עם הכלב״

אני: ״הפעם שדחפתי את העגלה עם אחותי הקטנה״

המטפלת: ״את זוכרת שרצת?״

אני: ״רציתי לראות מה קורה, מה יקרה אם העגלה תיפול״

המטפלת: ״ומתי קיבלת סיפוק לשאלה הזאת?״

אני: ״לא יודעת״

המטפלת: ״כעסו עליך?״

אני: ״אני לא זוכרת, אני זוכרת שרצו אחריי, הרימו את העגלה והכל היה בסדר״

המטפלת: ״למה רצו אחרייך?״

אני: ״אני זוכרת שרצתי עם העגלה ברחוב אצל דודה שלי ואני הפלתי את העגלה״

המטפלת: ״והמשכת לרוץ?״

אני: ״לא, נעצרתי אחרי שהפלתי את העגלה״

המטפלת: ״זאת הייתה עגלת טיולון או אמבטיה״

אני: ״אמבטיה״

המטפלת: ״כלומר היא ממש קטנה״

אני: ״כן לדעתי פחות משנה

המטפלת: ״קרה לה משהו? לקחו אותה לבית חולים לבדוק? היא קיבלה מכה בראש? לפי העגלה היא בערך בגיל של עד חצי שנה, כמה נבהלת?״

אני: ״מאד, אבל לא ידעתי מה לעשות. אז עם הכלב זאת הייתה אותה בהלה אבל חיבקתי אותו״

המטפלת: ״ואותה לא רצית לחבק?״

אני: ״לא ידעתי איך״

המטפלת: ״זאת תחושה שאת מכירה מחייך, מאיפה עוד את מכירה אותה?״

אני: ״לפני שהגענו לטיפול, שנתיים אחורה, חשבתי שאני לא מבינה את ונוס, אני עושה את מה שהוא אומר, סקס עם עוד אנשים והוא מתעצבן עליי, אז למה בכלל עשיתי את זה.

שהוא היה כועס עליי אז גם הייתה לי הבהלה הזאת״

המטפלת: ״מתי את מרגישה אותה?״

אני: ״אחרי המעשה ודברים לא מסתדרים כמו שחשבתי שיסתדרו, כי איך הוא מתעצבן עליי שעשיתי כמו שרצינו לעשות וכו׳״

המטפלת: ״תסבירי לי על אותה תחושה, את הכלב חיבקת והכל הסתדר, עם אחותך את לא זוכרת כאילו התנתקת, את זוכרת שרצו אליכם, הרימו אותה ואין לך המשך בראש, מה את מאמינה שקרה אחרי זה?״|

אני: ״חזרנו הביתה״

המטפלת: ״בלי ששאלו אותך, דיברו איתך, בלי שעשו לך משהו, כלום? לא הייתה התייחסות אליך?״

אני: ״אני לא זוכרת, אמא שלי זוכרת עד היום את המקרה, כי היה איזה פעם לא כל כך מזמן שהיא אמרה משהו על זה״

המטפלת: ״יש מצב שהיא לא עשתה לך כלום, לא אמרה, לא כעסה רק אספה את אחותך והלכתם הביתה, יש מצב שהיא לא התייחסה אליך לדבר הזה?״

אני: ״יכול להיות״

המטפלת: ״או שהיא עשתה משהו חמור ואז התנתקת?״

אני: ״יכול להיות״

המטפלת: ״מה נשמע לך יותר הגיוני?

יש מצב שהיא החטיפה לך, סטרה לך?״

אני: ״אני לא זוכרת״

המטפלת: ״מתאים לה להרביץ לך ככה?״

אני: ״לא כל כך, האלימות שלה זה לא היה במכות כמו שיש הורים שמכים את הילדים זה היה התגובות המהירות״

המטפלת: ״תגובות שאין להם גבולות, היא מושכת אותך חזק ויוצאת לך היד מהמקום, מעיפה לך דברים מהשולחן זה יותר מבהיל״

אני: ״אני זוכרת איזה פעם אחת שהיא העיפה לי סטירה, אבל אני לא זוכרת הרבה אירועים כאלה, אלו היו אירועים בודדים״

המטפלת: ״אבל את כן אומרת שהיא הייתה אמא אלימה״

אני: ״כן״

המטפלת: ״אבל לא במכות, במשהו חסר גבולות אם אני מבינה נכון״

אני: ״בצעקות, היא צעקה המון על אבא שלי, עליי ועל אחותי״

המטפלת: ״יש מצב שהיא צרחה עליך בכביש -״מה את עושה?״ אני מנסה להבין מה קרה אחרי זה, את נבהלת וקיבלת איזשהי תגובה ויש מצב שלא קיבלת שום תגובה ואז זה פחד אלוהים, השאירו אותך עם מקרה מאד גדול, מפחיד עם ילדה קטנה שהבינה שהיו לה מחשבות מאד פוגעניות כלפי אחותה שהיא מאד אוהבת, התגובה שלך הייתה בעקבות איזה פרץ רגשות שהרבה פעמים מאפיין ילדים״

אני: ״אני זוכרת שהרבה פעמים הרגשתי שאני בחוסר מולה, שלא נותנים לי לגעת בה, לא נותנים לי לשחק איתה מספיק״

המטפלת: ״שרצית עוד, אבל למה לא מספיק לך״

אני: ״כאילו התחושה של החוסר גדולה״

 

המטפלת מתעכבת על הנושא של הסדיזים

המטפלת: ״סדיזים זה רצון לפגוע באחר, כאב נפשי גופני ולהיות מרוצה מזה שהבנאדם סובל, לא להגיד פתאום אויי סליחה, אלא להכאיב.

את מתארת את עצמך ככזו ומה שבאמת מפחיד אותך זה שבאמת לסדיזים אין שלך גבול.״

אני: ״אין לי אחריות לזה״

המטפלת: ״שאת אומרת שאין לך אחריות על זה, הכוונה שאת לא אחראית על מה שיוצא ממך, את שמה לב שמה שיוצא ממך יכול להיות מפחיד מאד ואת לא מבינה מה את עושה.

זה לא נשמע לך הילדה עם הכלב או עם אחותה בעגלה? היא רוצה לראות מה יקרה״

אני: ״יכול להיות שעשיתי את זה כי רציתי לראות תגובות מהם״

המטפלת: ״אני שומעת שלא הייתה תגובה, אני רוצה לדעת שצעקו עליי, נתנו לך מכות, אמרו לך ״אויי ואבוי פעם אחרונה שאת עושה את זה, שיקחו אותך לשיחה ויגידו לך ״מה קרה למה עשית את זה?״

אני רוצה לשמוע תגובות כלשהי, בין אם היא בריאה או פחות בריאה אבל שיהיה שם משהו ואת לא מספרת שום תגובה ויש מצב שלא הייתה תגובה, כי כמו שיצאה לך היד מהמקום ואין לך תגובה של אמא שלך״

אני: ״אני רק זוכרת שהיא הרימה את העגלה ואולי היא הייתה מבוהלת״

המטפלת: ״יש מצב שהיא הייתה מבוהלת אבל מה היא עושה עם הדבר הזה שקרה עכשיו? שיכל להיות מאד מסוכן, אני לא מצליחה לנשום שאני חושבת על זה.

ומה עושה אמא שזה מה קורה לילד שלה?״

אני: ״אני זוכרת שהיא נולדה ולא נתנו לי לגעת בה, ראיתי איך אחותי עשתה לבנות את התיווך שהקטנה נולדה״

המטפלת: ״למה לא נתנו לך אותה? כי דאגו שלא תפגיעי בה? או כי את לא אחראית מספיק?״

אני: ״ אני חושבת שגם וגם״

המטפלת: ״כי שני הדברים האלו קיימים בתוכך היום, או שאת עלולה לפגוע מידי, זה הסדיזים שמבהיל אותך. או שאת לא אחראית מספיק והיום את לומדת לקחת אחראיות. כל הסיפור עם ונוס שהגעתם לטיפול זה כי עשית דברים לא אחראים, סקס עם גבר זר בלי קונדום. אין אחראיות של החזקה. את אומרת על אבא שלך שהוא משליך את האחריות ממנו.

שאתם הגעתם לכאן וונוס היה כועס על כך שהוא מוכן לעשות הכל ואת לא לוקחת אחריות ולדאוג לו אח״כ.

הוא היה אומר שגם מבחינת האוכל שדברים לא היו מסודרים, שהוצאת משהו על השיש ושכחת ממנו, חוסר אחראיות וחוסר ניהול של הדברים.

אני יודעת להגיד בוודאות שאת גדלת במשפחה מאד לא אחראית״

אני: מצחקקת, השבוע שהייתה הסיטואציה עם האוכל חשבתי לעצמי שהם אנשים בני 60 פלוס שלא דואגים לעצמם לאוכל ומה שגרוע בסיפור הזה שאני הבת שלהם ואני הייתי הילדה הרעבה שההורים לא דואגים שיהיה להם ולה מה לאכול שבסוף דואגת לעצמה.

בהתחלה שהכרתי את ונוס לא ידעתי כל כך לבשל״

המטפלת: ״זה לא רק לדעת לבשל זה לדעת לנהל״

אני: ״זה לא משנה שלא מבשלים, מזמינים פיצה אבל דואגים שיהיה מה לאוכל.

לפעמים אני חושבת על זה שלא היה אוכל ועדיין היו יושבים עליי על הראש שאעשה שיעורים, אני כל כך עייפה ובלי אנרגיה אז איך אפשר ללמוד.

אם היום אני לא אוכלת את ארוחת הבוקר התיפקוד שלי יהיה נמוך, לפני כמה שבועות שונוס ואני רבנו והיה משבר קשה והרגשתי איך אני לא אוכלת ומצאתי את עצמי מושביה אותי ליד השולחן וקובעת שעכשיו אני אוכל כי אחרת אני אקרוס״

המטפלת: ״יופי זאת אמא מור שדואגת לעצמה שהיא תאכל, כי אמא שלך לא דאגה לך אבל את כן תדאגי לעצמך.

אני חושבת על הסדיזים שלך והרבה פעמים ילדים לא מודעים לכמות הכוח שיש להם, ולא כי הם ילידים רעים בייחוד ילדים שהרגשות שלהם לא מווסתים, ילידים רעבים, מוזנחים.

גם ההפרעת קשב שיש לך יכול להיות שהיא קשורה לזה.

אם ניקח ילדה שיש לה רגישות לקשב, שזה משהו בניורולוגיה שלא מאוזן, היא לא מודעת לכוח שיש לה

זה שנתת מכה חזקה לכלב, זה שדחפת את העגלה עם אחותך בפנים אני חושבת שזה כמו שאמא שלך הייתה מושכת אותך, זה בלי ויסות.

במשפחה שגדלת לא היה ויסות, לא ויסות בכסף, לא ויסות במגע, לא ויסות בצעקות.

אני לא מופתעת שילדה שגדלה במשפחה ללא ויסות ההורים לא מווסתים את עצמם, ולא שמרו עליה מספיק, כי היא מקבלת כוויה מתנור, ילדה רעבה, לא הייתה שמורה. ההורים לא מווסתים בעצמם, הילדה נמצאת באי שקט עצמי מזה שיש המון באלגן והיא מחפשת גבול.

הרי את יודעת שהגבול זה שאמא שלך מושכת אותך והיד יוצאת מהמקום ועל אירוע כל כך חמור שאת מפילה את העגלה ואין שום תגובה. אין גבול.

אני חושבת שהסדיזים שלך ניזון מהמקומות האלו של חוסר ויסות וחוסר גבולות.

לא היה מישהו ששמר ודאג את עצמו מולך ולא אותך והכאיבו לך.״

אני: ״גם הצעקות שהיו כל הזמן בבית״

המטפלת: ״זה גם משפיל.

את מבינה שלא היה לך מאיפה ללמוד ולהפנים מגע מסוג אחר, גם מגע נפשי, יחסים וגם מגע פיזי קונקרטי.״