החיים על סף תהום

די חיכיתי לפגישה שלנו השבוע עדכנתי את המטפלת כבר ביום שישי שעבר על השיחה שהייתה והיא ייעצה שלא לעשות עוד שיחות איתו בשלב זה.

אני מספרת שלפניכן עשיתי שיחה עם אמא שלי בה שאלתי אותה אם יש צורך שתהיה לו הרשאה לחשבון הבנק שלי והיא אמרה שאין סיבה.

לכן החלטתי לעדכן אותו כדי למנוע מצב שהוא יגיד לי -״למה לא אמרת לי״

והמטפלת הסכימה שלא פועלים בצורה אלימה מאוחרי הגב

אני מספרת על תוכן השיחה עם אבי, שנזף וצעק שהוא עזר בכל השנים ודאג שלא אפול וזה נבזי מה שאני עושה וכו׳

אני: ״אני כבר לא ממש זוכרת את כל השיחה״

המטפלת: ״טוב מאד שאת לא זוכרת״

אני: ״אבל את המילים הכואבות זכרתי״

המטפלת: ״ואת החוויה?״

אני: ״כן, וזה היה קשה, ואמרתי לו שהוא מגיב כל כך קשה ואפילו לא ביקשתי עזרה והשיחה איתו הייתה עם מלא צעקות״

המטפלת: ״זה מוכר לך? ככה היה בבית?״

אני: ״כן, זה התרחיש שחשבתי שיהיה גם, (מצחקקת) זה היה ממש מפתיע אם זה לא היה ככה, לשניה ממש האמנתי אחרי הוא אמר את הלא והיה פאוז של כמה רגעים שיש מצב שלא נגיע לשיחה קשה אבל אז הוא היה חייבת להגיד שזה לא מעניין אותו שלפי הטון שלו הוא אמר שאני לא מעניינת אותו.

הגעתי הביתה וסיפרתי לונוס על הכל, הוא חיבק, תמך ועטף אותי, ואני קצת לא נושמת, מרגישה איך הגוף שלי מת להתנתק, בא לקצוץ את הציפורניים, לאכול משהו משמין, לקנות לעצמי משהו.

נזכרתי במשהו שונוס אומר על עצמו -״אני לא רוצה לעזוב את עצמי עכשיו״ וככה הרגשתי שאני לא רוצה לעזוב את עצמי״

המטפלת: ״אם לא היו לי הורים שלא העבירו לי את המסר הזה שהייתי קטן אז עכשיו אני צריך לעשות את זה בעצמי״

אני: ״ובכל זאת ואחרי התייעצות עם ונוס החלטתי למחרת לדבר איתו, במטרה להגיד שיש עדיין דברים לא פתורים וכרגע הרוחות סוערות ואנחנו נדבר על הכל בהמשך.

למחרת התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני מצטערת שהוא נפגע ככה, לא אמרתי שאני מצטערת על מה שאמרתי ואני לא.

גם יום קודם ברכב הוא התחיל עם ההטפות שלו לגבי החשבון בנק ושהוא כל הזמן דאג שלא יעקלו לי את החשבון ואמרתי לו שאולי לי יש בעיה של גבולות מסודרים כמו שצריך ואתם ההורים שלי לא שמרתם עליי מתי שהייתם צריכים והייתם יכולים לעשות את זה.

ואמרתי לו, אתה זוכר את התקרית עם התנור שאני נשרפתי כי התיישבתי על התנור שהכנסת תנור לאמבטיה שילדה בת 3 מסתובבת שם ואני לא זוכרת שאמרת לי להיזהר״

המטפלת: ״מה הוא אמר?״

אני: ״אני לא זוכרת, ובבוקר אמרתי לו שאנחנו נדבר בעתיד שקצת נרגע והוא אמר לי -״את צריכה להגיד תודה שבכלל ענית לך לטלפון.

בשיחה בבוקר הוא נזף על העניין של הרכב והדוחות והוא גם טען שאני הרסתי את הרכב ואני בכלל לא זוכרת דבר כזה לאחר מכן התקשרתי לאחותי לשאול אותה והיא אמרה בפירוש שהיא הרסה את הרכב ולא אני.

אני לא יודעת אם הוא כבר לא זוכר ממש טוב או יותר נוח לו שמישהי אחת עושה את הבעיות.״

המטפלת: ״את באמת ציפית לדבר איתו שוב? אחרי השיחה בחמישי״

אני: ״לא ציפיתי לדבר איתו, ציפיתי להשאיר את הפתח הזה שעכשיו נרגעים ונדבר עוד איזה שבוע שבועיים״

המטפלת: ״בשביל מה? מה הייתה המטרה שלך?״

אני: ״לעשות איזשהו קלוזר למה שהיה יום קודם״

המטפלת: ״מה הציפיה שלך היה?

אני: ״הציפיה שלי, החלום, הפנטזיה שלי שנוכל לדבר על זה״

המטפלת: ״שהוא יקח אחריות?״

אני: ״אני לא בטוחה שהוא יקח אחריות, אני לא מצפה לזה אבל שתהיה לו מודעות״

המטפלת: ״שהוא יבין מה הוא עשה, זאת איזשהי מודעות לתרומה שלו למצב הנפשי לאופן שבוא את פועלת בעולם, בגדול למה שמאד דפק לך את החיים הבוגרים״

אני: ״אני אפילו לא יכולה להגיד שהחלמתי, אני עדיין בתהליך החלמה כרגע״

המטפלת: ״ואת משקיעה עבודה, מאמצים, כסף, משאבים״

אני: ״וואו מאמצים אדרים השבוע גם השינה נהרסה לי, חרדות כליליות שמחרפות כל הזמן, עמלות שאני משלמת לבנק בגלל הטעיות שלו, אני אפיל את זה עליו כי אלו לא הטעיות שלי״

המטפלת: ״לא תפילי את זה עליו, תיתני אחריות למי שצריך לקחת אחריות.

את רוצה לעשות סדר בדבר הנוראי הזה שקרה לך עם ההורים ושהם יכירו בכך״

אני: ״אני גם לא כועסת על מה שהיה אז, אני צריכה שהם יבינו למה אני במצבים האלו היום.

כי בגיל 16 הבאת לי כרטיס אשראי, ברגע עשיתי חיוב גבוה אתה ירדת עליי, העלבת אותי ועשית דברים שלא אמורים לעשות.

אמרתי לו שאני מרגישה שבכל פעם שיש לך הזדמנות אתה מתנער מאחריות הורית כלפי״

המטפלת: ״יופי, ומה הוא אמר?״

אני: ״אני לא זוכרת״

המטפלת: ״זה היה רעיון שלך או של ונוס?״

אני: ״זה רעיון שלי, יכול להיות שהייתי צריכה דחיפה קטנה שאותה קיבלתי מונוס.

מאז אני מעבדת את החוויה הזאת ואף חברה שלי לא במצב הזה שההורים שלהן נמצאים בחשבון הבנק שלהן. יש להן יחסים דפוקים עם ההורים אבל זה לא נמצא במקום הזה״

המטפלת: ״שאבא שלך אומר לך, תגידי תודה שבכלל ענית לך, מה זה עושה לך?״

אני: ״נורא נפגעתי, נורא נעלבתי ואז עוד הפעם זה חזר לטונים הגבוהים.

שאני מדברת איתו על הנושאים האלו, אני לא מצליחה לקחת רגע אוויר לנשום ולהחליט -״רגע שניה אל תיתני לעצמך להתעצבן בגללו ולהמשיך בקו הזה״

המטפלת: ״איך אפשר?

את מצפה למשהו לא הגיוני, לפחות לא בשלב המודעות שלך לדבר הזה עכשיו.

את כרגע בעיצומו של גילוי ובפעם הראשונה מתחברים לך כל הדברים הקשים שעברת.

פעם זאת הייתה חוויה את בעיקר הרגשת את עצמך מושפלת, נעלבת, פגועה״

אני: ״את היכולת שמישהו כובל אותי ואני לא יכולה לקחת אחריות על זה.

שאני יודעת שהוא נמצא איפשהו מעליי והמחשבה שהוא יעזור מתי שהוא יראה שיש בעיה״

המטפלת: ״מוכר אשליה בלי שהוא בכלל התכוון לדאוג לחשבון שלך״

אני: ״לא ממש לא״

המטפלת: ״זה לא שהוא אומר שהוא יהיה שם רק כדי לראות שאת לא נופלת, שאת לא מתרסקת.

כמו הורים שנמצאים למטה שהילד שלהם מטפס על משהו בגינה שאם הוא ייפול ההורה יתפוס אותו״

המטפלת: ״ביום שישי בבוקר איך נגמרה השיחה?״

אני: ״אחרי שראיתי שאנחנו שוב עולים לטונים אמרתי לו שאני רואה שאנחנו לא מתקדמים למקום חיובי, ואני רוצה לסיים את השיחה ונדבר על הכל בצורה הגיוני, נורמאלית ונעימה בעתיד״

המטפלת: ״יש לך ציפיה כזאת, את רוצה לדבר איתו?״

אני: ״כן״

המטפלת: ״את רוצה שהוא יכיר ויבין״

אני בנחרצות: ״הוא פגע בי!״

המטפלת: ״את צודקת והציפיה שלך היא הכי הגיונית בעולם, זאת ציפיה של נפש בריאה, נפש בריאה שרוצה שמי שפגע יבין שהוא פגע, יקח אחריות על זה יגיד איזה מילים אמפתיות״

אני: ״אני לא מצפה למילים אמפתיות״

המטפלת: ״אוקיי שיבין״

אני: ״שישמע, אולי משהו יחלחל אליו״

המטפלת: ״למה את צריכה שמשהו יחלחל אליו?ֿ מה לך יעזור״

אני: ״שהוא יבין שאני במצב הזה היום, לפני חודשים, שנתיים, שלוש כל מה שאני גוררת ב 20 ומשהו שנה האחרונות, זה בגללו״

המטפלת: ״ונגיד והוא יבין את זה?״

אני: ״אולי הוא יעזור בלי להעביר אותי את מסכת הייסורים הזאת שהוא עושה בכל הזדמנות״

המטפלת: ״אולי עכשיו אחרי שהוא יבין יהיה לך אבא דמות הורית״

אנימכחכחתומצחקקת

המטפלת: ״יש איזשהי ציפיה שאם אני מבינה נכון, היא על הבנה, על הכרה בכך״

אני: ״שהוא יבין שלא רק אני הדפוקה בסיפור הזה״

המטפלת: ״את תוצר של החינוך שלהם, דרך ההורות שהם נתנו.

חשוב לי שתביני שהציפיה שלך היא מאד הגיונית״

אני: ״אני יודעת שיש מצב שאני גם חיה באשליה עם זה״

המטפלת: ״את לא חיה באשליה כי את תהום הדפוקה שחיה באשליה זאת ציפיה של אנשים שנפגעו.

זאת ציפיה של אנשים שפתאום נופלת להם ההבנה שיש שם מישהו שפגע בהם מאד והוא לא היה אמור. הוא היה אמור לשמור״

אני עם דמעות בגרון שעולות: ״זה נורא קשה לי״

המטפלת: ״את צודקת זה נורא קשה, אלו הדברים הכי קשים, הוא היה אמור לשמור, להגן ולוודא שאת לא מסתבכת זאת המהות של אבא, זה נקרא הורה.

הציפיה שלך היא מאד הגיונית של אדם שנפגע כל כך ופתאום הוא מבין שהוא נפגע אבל הוא לא אשם, שהיה שם מישהו שהיה אמור ללמד את זה.

את היית ילדה ואח״כ נערה את גדלת בסביבה כלשהי מאיפה יכלת ללמוד כל מיני דברים על העולם אם לא מהסביבה הקרובה.

עובדה שונוס לימד אותך כל מיני דברים מאד בסיסים של איך לחיות בעולם, כמו איך לסדר נכון את הבשר במקרר, מה קונים.

את הגעת לעולם הבוגר וכאילו לא ידעת את הדברים האלו, שבגדול אין לך איזה בעיה בהתפתחות, את לא אוטיסטית את לא אם איזה מחלה שהייתה אמורה להסביר את העיכוב הזה, את הפגיעה הזאת.

ומעבר לזה יש בתוך הנפש שלך כמויות של עלבון והשפלה שהם כואבים כל כך והם הגיעו ממקור שהכי לא קשור לזה, זה לא חבר בכיתה שבוחר לפגוע בילדה קצת יותר חלשה, זה אבא״

אני: ״בשיחה עם אבי, הוא נזף בי שהרבה פעמים הוא ביקש ממני לעשות חישוב של ההוצאות ואמרתי לו נכון ועשיתי את זה אבל פעם אחת לא ביקשת לראות את זה, וכאן זה בדיוק העניין של הרצף״

המטפלת: ״איפה הצבת גבולות רציפה? הוא מבקש משהו ולא בודק״

אני: ״למה עשיתי את זה אם הוא לא רוצה לראות, אני מגישה דוח שהוא טוען שחשוב לו והוא לא מתייחס לזה״

המטפלת: ״איפה הרצף של ההחזקה?

עכשיו אנחנו מבינים שונוס אמר על העניין של הרצף, את בעצמך הופלת אין סופר פעמים. היו אומרים לך משהו, היית שומעת לפעמים עושה ככה אבל הם לא דאגו לשמור על הרצף, אז למה שיהיה לך רצף בנפש שלך?

אני כל כך רוצה להגן עליך, אני יודעת שיש דברים קשים שאין ברירה ואת צריכה לעבור אותם, אבל כחלק מהגנה ושמירה עליך, זה לא להניח את עצמך כטרף לאבא שלך שוב, זה להיות בסביבה לא מוגנת שוב. את פגיעה, את מגיעה אליו עם נפש מדממת והוא יורד עליך, הוא מעליב אותך ואומר לך שאת לא מעניינת אותו, גם אם הוא לא אמר במילים זה היה הטון, וגם את לא שווה שהוא יתעניין בך, הרי זה המסר שעובר.

אני כמטפלת חייבת להגיד לך לא לפנות כרגע שוב לאדם שמתעלל בך, זה כמו לחזור למישהו שמכה אותך ואת היית שוב חוזרת אליו.

אסור לבוא באינטרקציה עם האנשים שפוגעים בך ולא לוקחים אחריות״

אני: ״אני כן יודעת שבתהליכי טיפול מסוימים כן יש עימות עם התוקף״

המטפלת: ״כן השאלה אם את עושה את זה בצורה שמורה, כרגע את פגיעה כל כך, רק זיהית את המקום ופתאום הדברים התבהרו לך, הנפש שלך הייתה הכי פגועה, הרי שאלתי אותך למה ציפית בשיחה איתו, ואמרת שציפית שהוא יכיר בכך והוא יבין.

הרי למה באת לדבר איתו?״

אני: ״בשביל שלא תהיה לו הפתעה אחרי שאני אוציא אותו מהחשבון״

המטפלת : ״אז זה עדכון, זה להגיד אבא אתה יוצא, אני הופכת להיות עצמאית בחשבון ואז יש מצב לשאול אותו -״למה אתה צריך להיות שם?״ זה בלתי נמנע לעשות את מה שאת עשית שתתפוצצו אחד על השני, כי יש אדם שלא יודע לשמור עליך והוא לא יודע לשמור על עצמו בצורה הגיונית שהוא לא יכול להגיד לבת שלו את המילים האלו, -״אתה לא יוכל להגיד לבת שלך את לא מעניינת אותי, אתה לא יכול אז אם אתה לא יודע לשמור על עצמך מפני להגיד מילים שהם מילים לא פוגעניות, לא מעליבות, לא משפילות, לא הורסות לבת שלך את הנפש. שהיא מגיעה מסכנה הביתה רוצה לכסוס ציפורניים רוצה לגמור על עצמה עם כל ההרס עצמי שבד״כ היא הייתה בוחרת בו, אתה צריך לדעת שאתה לא יכול להגיד את זה.

עכשיו אי אפשר לסמוך עליו, הוא חסר מודעות, לא עבר טיפול, לא מוכן לעבור טיפול, לא יודע שהוא צריך לעבור טיפול, לא עושה שום חיבורים רק נופל עליך״

אני: ״במהלך השיחות איתו הוא כל הזמן אמר שאני אשמה ושאני עזבתי את הבית בגיל 15 וככה וככה

ואני אמרתי לו שעזבתי את הבית בגיל 15 כי לא יכלתי להיות שם יותר, ממליון סיבות ועכשיו אני מבינה כמה הסיבות היו מהותיות והייתי חייבת לשמור על עצמי״

מספרת על הפגישה שהייתה לי במהלך השבוע עם אמא שלי, שהיא במודעות יותר גבוהה.

וששאלתי אותה מה שלום אבא היא אמרה שהוא נעלב עד עמקי נשמתו. (המטפלת פוערת עיניים) ובמהלך היום היו לנו שיחות עמוקות שאמא שלי אמרה שהם ניסו להסביר לי דברים ושאלתי אותה מתי ניסיתם שהייתי בת 16?! וזה מאד הגיוני שאני אגיב ככה בגיל 16 כי יוכל להיות שקודם קרו דברים אחרים, מה שקורה בגיל 16 זה לא קורה פתאום וכמה שזה קשה אז זה כי היה קשה גם קודם וזה פשוט נגרר.

המטפלת: ״היא צידדה בו?״

אני: ״לא ממש, היא איפשהו באמצע יכול להיות שקצת בצד שלו אבל היא יותר מודעת לדברים שאני מעלה, אמא שלי אמרה איך אחותי יודעת להסתדר?

ובשיחה עם אחותי לאחר מכן ששאלתי אותה מאיפה היא למדה להסתדר היא מיד ירתה -״מהם לא למדתי כלום בנושא כלכלי״ ואז מסתבר שגם היא קיבלה כרטיס אשראי בגיל 16 והיה לה איזה חבר שהסתבך בחובות והוא ביקש להגביל את החשבון ועוד כמה דברים שהיא יישמה מאותו חבר לגביה.״

המטפלת: ״אבל גם את לימדת אותה״

אני: ״אני לא חושבת שלימדתי אותה בעניין הזה, כי אני לא ידעתי כלום״

המטפלת: ״בעניינים האלו לא, אבל את שמרת עליה, שאת היית דמות בעולם שהיא יכולה להסתמך עליך שאם יקרה למה משהו, היא יכולה לבוא ולדבר איתך תמיד.

אם היה לך דמות כמוך בעולם תחשבי כמה יותר קל היה, יודעת שלא משנה מה תמיד היא שם בשבילך, את יודעת כמה זה משמעותי לנפש כמה זה קריטי?

הנפש מתפתחת אחרת שהיא יודעת שיש שם מישהו ששומר עליי, דואג לי, תמיד נמצא שם בשבילי ושומר בשבילה על כל הסודות הקשים״

אני: ״במהלך השיחה עם אמא היא התחילה עם כל מיני דברים על הדוחות וכו׳

ואני אמרתי מה הקשר עכשיו, אני צריכה להתנהל כלכלית שאבא אומר תלמדי וזה הוא סתם זורק את זה באוויר ולא מסביר איך והדבר שאני צריכה לעשות הוא להבין *שאני זאת שמטפלת בזה*

שאני בודקת את ההוצאות, יודעת מה צריך עוד לרדת, מחשבת מה עוד צריך, כמה כסף אני יכולה להוציא ביום, ואם היום קצת חרגתי אז מחר אצמצם את ההוצאות וככה בכל יום ויום.

ואמרתי לאמא שלי שהטראומה הכי גדולה שלי בכל הסיפור הזה, שונוס שואל אותי מה מצבי בחשבון וקשה לי להגיד לו ואני מתחמקת, אני מדחיקה את זה, קשה לי להגיד כי אני לא יודעת ואני יודעת שאם אני אגיד אז יכעסו עליי שאני מבזבזת יותר מיד, ינזפו בי ואני לא אדע מה לעשות.

רק בגיל 30 למדתי מונוס לסדר את ההוצאות מול ההכנסות שלי, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שמישהו ישב איתי על זה בלי לכעוס עלי, בלי לשפוט אותי.

אני לא יכולה להגיד שהדבר הזה הופנם בתוכי בקלות, כי בכל זאת עברו כמה שנים מאז אבל אחת לאיזה זמן הייתי מצליחה לעשות את זה שוב ואז הייתי מתאזנת.

ואמא שלי שאלה איך היה לי כסף, ואמרתי לה שאני כל הזמן עובדת במשך שנים בנוסף ל day job הייתי ממלצרת, מברמנת, סלקטורית וכו׳ כדי שיהיה לי עוד כסף מזומן.

שאמרתי לאמא שלי שעד גיל 25 לא ידעתי איך עובדים עם כסף בעולם הזה, הייתי לא אחראית בכלל.

והיא שאלה איך יכול להיות שלא הבנת ואמרתי אף אחד לא בא והסביר לי, לא ידעתי שהכסף שלי הוא לא דמי כיס לביזבוזים״

המטפלת: ״היית מקבלת דמי כיס?״

אני: ״לא, כל פעם היה איזה רעיון שאקבל דמי כיס ואז זה היה נופל, אי רצף״ (מצחקקת)

המטפלת: ״שום רצף, היו זורקים דברים באוויר וזהו״

אני: ״אני אפילו זוכרת רשימה שעשינו כמה כסף אקבל על ניקיון החדר, הכנת שיעורים וכו׳ ולא באמת קיבלתי על כסף מכך.

הכסף היחיד היה מסבתא שלי, מתנות ליומולדת, חגים, סתם בא להן לפנק״

אני מספרת על סבתא וסבא שלי

אני מספרת שסבתא שלי דאגה שלכל הנכדים יהיה רישיון נהיגה ובכך שמימנה לנו.

המטפלת: ״מה סבתא שלך הייתה אומרת על הבן שלה היום?״

אני: ״לדעתי אם היא הייתה יודעת מה אני עוברת איתו היא הייתה מאד כועסת עליו״

המטפלת: ״תספרי לי עליה, איזה יחסים היו לו איתה״

אני: ״סבתא שלי מאד עזרה לכולנו תמיד.

אם היא הייתה יודעת מה אני עוברת איתו, היא הייתה נותנת לו בראש ואומרת לו לעזור לנו.

אבא שחי הוא הבן הקטן מתוך שלושה אחים.

הם היו מאד קרובים כי הוא היה חוזר מהעבודה ישר אליה הביתה לאכול כל יום.

המטפלת: ״מה טיב היחסים היה בניהם?״

אני: ״לדעתי הוא היה במרדף מטורף לרצות אותה״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״הוא היה רואה חשיבות הרבה יותר גבוהה לסדר לה משהו בבית ובטח מאשר לעשות עבורי, אני זוכרת שביקשתי ממנו לתלות משהו והוא כל הזמן התחמק ולא בא לסדר את זה עד שאני עשיתי את זה לבד ואחרי איזה זמן אני רואה בדיוק את המתלה אצלו באוטו וששאלתי אז הוא אמר שהוא קנה ובדרך להתקין לסבתא שלי״

המטפלת: ״מה הסיפור של האישה הזאת?״

אני: ״היא הייתה מאד חכמה אני זוכרת שהיא אמרה לי שאישה צריכה שיהיה לה מקצוע, היא באה מבית של סופרים מכובדים, היא הייתה סגנית מנהלת בי״ס.

סבא שלי גם היה איש משכיל, אגרונום, בודק בגרויות בביולוגיה.

ואבא שלי לא למד, יכול להיות שהיו לו קשיים בלימודים אז גם המערכת הייתה פחות מאפשרת כמו היום.

המטפלת: ״את דומה לו בקטע הזה? את מאמינה שזה לקות לימדה או הזנחה?״

אני: ״אני חושבת לקות למידה כי לפעמים הקשב שלי לא מצליח להיות 100%״

המטפלת: ״והאחים שלו?״

אני: ״הם גם מוצלחים, האחות הייתה מורה למתמטיקה שמגישה לבגרויות ואח שלו עמיל מכס שעשה כמה החלטות מקצועיות נכונות ששדרגו אותו״

המטפלת: ״זה נשמע שאבא שלך כבשה שחורה במשפחה, יכול להיות שהוא רצה לרצות אותה כי היה מושפל על ידה, את אומרת שהיא הייתה חמה, אבל אולי הוא לא היה מעורך״

אני: ״אני גם זוכרת שבאיזשהו שלב הוא הלך לפנימיה אבל אני לא יודעת כמה זמן הוא היה שם״

המטפלת: ״אולי הם קצת התביישו בו, הם נשמעים שונה ממנו.

את גרת שם אצלהם?״

אני: ״כן כולנו עד שהייתי בת 5, סבא וסבתא היו לוקחים אותי מהגן הביתה ותמיד היה שם אוכל חם טעים ומגוון. הייתה החזקה שם״

המטפלת: ״זה נשמע ככה, גם יש גבולות ברורים, להגיד שהיא משלמת לכולם רישיון נהיגה עד הטסט הראשון״

אני: ״גם בכל צהריים אחרי הארוחה הם היו הולכים לישון ואז ב 4 ככה קפה״

המטפלת: ״ואת היית יודעת שאת מעסיקה את עצמך, לא מפריעה להם בשקט, ומה היית עושה?״

אני: ״רואה טלויזיה או בגינה״

המטפלת: ״לפי הדמיות של המשפחה שלו, את לא מצפה שיצא להם ילד כזה.

יש לו חברים?

אני: ״שהייתי קטנה אני כן זוכרת שהיו לו. אבל במהלך השנים זה הלך והתמעט עד שהיום לדעתי אין לו חברים. בניגוד לאמא שלי שיש לה חברות טובות והרבה שנים

המטפלת: ״אמא מעריכה את אבא לדעתך?״

אני: ״לא יודעת, פעם חשבתי שלא יותר בוודאות, היום אני לא בטוחה. כן יש דברים שהיא מסכימה איתו״

המטפלת: ״נראה שהיא דיברה איתך היא צודדה בו, כמו אנשים שהם שנים יחד ויש להם מחויבות אחד כלפי השני, זה נשמע כמו זה. אבל במהלך השנים הם היו מעליבים אחד את השני״

אני: ״וואו מלא, זה היה כל הזמן, העלבונות למה קנית את זה ותחזיר את זה.

היה עוד משהו ביום חמישי שהיא חזרה מקניות שהיא הביאה כמה דברים לאחותי והיא אמרה שהיא רוצה לתת לבנות שלה ואמרתי לה שזה נורא כיף שיש לה יכולת כזאת.

והיא סיפרה שאבא שלי כל הזמן שואל, למה היא קונה לה, למה הבאת לה וכו׳

ואמרתי די מספיק את רוצה לתת תיתני ותלמדי להשתיק אותו על זה״

המטפלת: ״למה היא לא קונה לך דברים?״

אני: ״כי אני לא גרה קרוב״

המטפלת: ״זה נשמע שבאחותך הם תומכים יותר, למה?״

אני: ״כי לה יש יותר בעיות, היא מרוויחה פחות ממני משמעותית״

המטפלת: ״את לא מרגישה שזה לא פייר?״

אני: ״היו פעמים שביקשתי ואבא שלי נתן לי בראש, לי צריך ככה וככה, ולמה אני עושה עליו קניה וכו׳ אז אין לי כוח לכאב ראש הזה ואני קונה לעצמי.

אני למדתי לבקש דברים אחרים, כמו דברים לבית וכו׳

המטפלת: ״אבא שלך מעביר עלבונות והשפלה מהחוויה שלו של פעם, לדעתי הוא חש מושפל במשפחה שלו, אנחנו לא יודעות איך התייחסו אליו שהוא היה ילד, באיזה מבט ההורים שלו הסתכלו עליו. הוא היה לה בעייתי כי הוא שונה משני הילדים שלה, צריך להיות הורה מאד מפותח, מטופל וגם לוקח את עצמו בידיים על זה שהוא אומר -״אתה לא יכול לזלזל בילד שלך שהוא לא כמוך.

שנולדים לנו ילדים שהם שונים מאיתנו ולפעמים יש להם קשיים מכל מיני סיבות ואם נהיה בגישה -״לי יש ילד כזה?״ אז נהיה מאד דוחים כלפי הילד הזה.

יש לי סיפור עם ההשפלה שלך

בגלל שאת מאד זקוקה להשפלה, את צריכה אותה כדי להתרגש וגם להתרגש מינית.

את מתארת שאת ממש זקוקה להשפלה, חייבת את זה. זה מראה שאיפשהו ינקת את זה.

אני תוהה אם אבא שלך לא היה כזה משפיל, פוגע ומעליב כי ככה גם הוא חווה כלפיו.

אני חושבת שלא הכרת את סבתא שלך ככה, כי כלפי נכדים זה אחרת״

אני: ״כן ואני הנכדה החמישית אז היא כבר הייתה יותר מנוסה״

המטפלת: ״אני חושבת שהוא הפחות מוצלח מהמשפחה והוא העביר לך את זה, הוא לא יודע מה זה להיות הורה תומך, רואה

אולי גם בגלל שאת מזכירה לו אותו והוא בצורה לא מודעת העביר לך את מה שהוא חווה, שהוא היה לא מוצלח, שהוא היה מושפל. יש הבדל בחווית ההשפלה שבמין״

אני: ״יש הפרדה ברורה, שמה שאני חושבת על ונוס בסקס שונה לגמרי ממה שאני חושבת בחיים האמיתיים, אני מתה עליו, על הגוף שלו, על הזין (האצבע השמנמנה) אני גומרת איתו בטירוף״

המטפלת: ״את מאד מעריכה אותו ולכן בקלות יכולה להשפיל אותו כי זה לשם החירמון.

לא כולם חייבים השפלה כדי להגיע לריגוש מיני.

את הופכת את ההשפלה למשהו קונקרטי.

המשפט שלך שאת חייבת את זה, זה מגיע מחוויה נפשית ואני חושבת שהחוויה הנפשית של אבא שלך הועברה לך בהעברה בין דורית, בגלל שהוא היה מושפל במשפחה שלו, ואת דומה לו, יש לי הרגשה שהוא בכלל לא ראה אותך.

לפעמים שילדים דומים להורים אנחנו חושבים שהם גם מתנהגים כמוהם וזה לא מודע.

אני חיפשתי כל הזמן מאיפה יש לך את חווית ההשפלה כי היא מאד עמוקה ואנחנו רואים שיש הזנחה קשה ופוגענות.

שאמא שלך אומרת שהוא נפגע עד עמקי נשמתו, ואני אומרת ממה אתה נפגע, באה הבת שלך ואומרת זה לא מתאים לי מה שעשית.

לדעתי הוא נפגע עד עמקי נשמתו כי הוא היה פגוע כל החיים עד עמקי נשמתו, מההורים שלו. ואז לא הייתה מודעות לטיפול, בטח לא אם אין איזה פגיעות מאד גדולות.

והוא היה רק ילד שקשה לו בלימודים ויש שם את האמא החכמה שיש לה ילד שהוא תלמיד לא טוב״

אני: ״שהתחלתי כאן את הטיפול חשבתי שהדברים איתו הם יותר פתורים אבל היום אני מבינה שעיקר הבעיות היו איתו.

חשבתי על זה היום לפני הטיפול, שלא נכנסתי להריון בגיל הנעורים, כי הוא אמר לי להיזהר ולשמור על עצמי, והוא דאג לי לגלולת על זה הוא דאג אבל זה היה רק זה״

המטפלת: ״היה תחום מסוים שהוא וידאה שהוא האחראי, שם הוא היה אבא ועובדה שידעת להיזהר ולשמור על עצמך שם.

עכשיו זה יותר ברור לי, הרי למה את צריכה להשפיל את ונוס, כי ונוס הוא דמות אהובה, הוא אדם משמעותית מאד לחיי הנפש שלך. אני חושבת שאבא שלך הוא דמות אהובה ויכלת לדבר איתו בגיל הבגרות, יש כאן יחס חם דואג מצד גבר, דמות גברית שמצד אחד חם ודואג כלפיך ומצד שני משפיל אותך, פוגע בך, מעליב. ובגלל זה את משלבת בין השפלה לאהבה״

אנחנו צריכות להבין מה היה הסיפור שאת נולדת, איך היה בשביל אבא שלך, אנחנו יודעת שאמא שלך לא תפקדה, אולי לדבר עם הסבתא השניה (שבחיים) כדי להבין יותר טוב ותהיה תשובה יותר מודעת.