היום ונוס ואני מארחים את ההורים שלי.
זה מפגש חשוב כי זאת כי זאת פגישה נוספת עם אבא שלי מאז שהפסקתי את הנתק בנינו.
זאת הפעם הראשונה שהם באים להתארח אצלנו בצורה רשמית מאז שאנחנו בדירה הזאת (כמעט 7 שנים) ולמעשה בכלל עד היום לא יצא לי לארח אותם באופן כזה לארוחת ערב באף דירה שגרתי בה.
במשך השנים שאנחנו גרים כאן יצא לנו לארח הרבה פעמים את אבא של ונוס, היורש, הרבה חברים ואפילו את צילומי תוכנית טלויזיה.
בשיחות איתם עלה העניין שאנחנו לא נפגשים מפסיק, ואני יכולה להבין אין לנו איזה רוטינה למפגשים ובחגים אנחנו לרוב נעדיף להיות בבית.כמעט בכל פעם שהתארחנו אצל ההורים שלי אז יש איזה משהו, או שהזמנו לארוחת בשרים על האש ואז בסוף לא היה לאבא שלי כוח להתעסק עם האש וזאת הפכה להיות ארוחת פשטידות. ועוד כל מיני דברים דומים.
בגלל שהרבה פעמים הם אמרו משהו אחד ובסוף עשו משהו אחר, הם בעצמם לא ממש אוהבים לבשל ואולי גם לא לארח, בגלל הטראומות שלי של הצעקות והמריבות שהיו בלי סוף סביב זה שהייתי ילדה.
בסופו של דבר לא הרגשתי מחוייבת להגיע וזה הלך ופחת עד שבקושי הגענו אליהם.
ונוס הציע את הרעיון הוא לייצר איזשהו אידיאל אירוח לפי הסטנדרט שלנו כדי לשמש דוגמא ובתקווה שכך יראו המפגשים אצלהם.
בפועל התעוררתי ב 4 בבוקר עם הרבה חרדות, מה יהיה, איך יזרום, האם יהיה טעים, האם אבא שלי יהיה מרוצה ולא ייתן הערה עוקצנית ומעליבה.
אני יודעת שאני מבשלת מאד טעים, מאוזן ובריא.
אני יודעת שהבית שלנו יפה ומזמין.
אני יודעת שגם הדבר הפשוט ביותר שאכין יהיה הרבה יותר טעים ממה שהם היו אוכלים הערב אם לא היו מתארחים אלנו.
אני יודעת שונוס קנה מלא פירות וירקות מהממים ויהיה לצידי.
אני יודעת שאנחנו יודעים לארח מעולה ואנשים מאד נהנים אצלנו.
ועדיין אני מפחדת.
