סבתא שלי בת 88 היום ואני רוצה לספר לה על הגירושין, למרות שאמא שלי ביקשה שלא בטענה שזה יצער אותה אבל אני חושבת שהיא צריכה לדעת את האמת. אבל שנפגשנו לא הצלחתי להוציא את המילים מפה ורק הדמעות יצאו והמשפט שאני עוברת תקופה מאד קשה כרגע.
אני חושבת שאני לא מצליחה להגיד לה כי מידי פעם מרחפת מעליי העננה של תחושת הכישלון שלא הצלחתי לשמור על הקשר, על הזוגיות, על חיי הנישואין, על המשפחה שאני יצרתי לעצמי.
המחשבה שאנשים עם מערכות יחסים הרבה פחות טובות מצליחים ואני לא.
ומהמקום הזה מגיעה המחשבה שלא התאמצתי מספיק ואם רק הייתי נותנת מעצמי עוד זה היה מצליח ועוד קצת יותר ודברים היו מסתדרים.
אבל צריך להודות שזאת לא האמת, והאמת היא שנלחמתי כמו לביאה, שיניתי הרגלים מקובעים, הפכתי עולמות עשיתי הכל אבל ממש הכל כדי שזה יצליח, שזה יעבוד.
לא חשבתי לרגע אחד על המחירים ששילמתי בדרך העיקר להגיע למטרה שכל הזמן בורחת ממני.
ובשלב מסיום מגיעה התובנה שעם כל העצב, הכאב, התחושות הקשות צריך להגיד די.
אני כן יודעת שהצלחתי לשמור על האהבה וכל מה שבא עם זה שזה האכפתיות, הדאגה, הפרגון, הערבות ההדדית אחת לשניה, האופטימיות והחברות. ואלו ערכים שלא פחות חשובים מחיי הנישואין.
