החיים על סף תהום

אתמול בבית החוף פגשתי חברה שלא נפגשנו הרבה זמן והיא התעדכנו במה שקורה והיא שאלה ״איך אני?״הדמעות התחילו לצאת ואמרתי ״שהיום כואב״

המפגש היה נעים, עצוב, מרגש ומלא באהבה.

אם יש משהו שלמדתי על התקופה הזאת שלאורך השנים בחרתי לי מעגל חברים מדהים, שהחל מרגע הפרידה היה שם לצידי, תמך, הרים, עזר ולא עזב אותי לרגע והכי חשוב קיבל אותי כמו שאני.

עטפו אותי בהמון חום ואהבה גם אם אני מתחילה לבכות ככה פתאום באמצע שיחה, ואם אני בסערת רגשות וחופרת בלי סוף.

אם המשפחה שבחרתי לעצמי היא פחות מוצלחת אז בחברים שלי הצלחתי ביג טיים.

הכאב והעצב הם מהותיים כי אם אני מתמודדת איתם אוכל בעתיד להתמודד עם מגוון הרגשות הנוספים שיגיע.

והדמעות הן חיוניות כי הן מנקות את הנפש המדממת.

ובשקיעה היפה כל מה שחשבתי עליו זה אהבה