לפני שנה וחצי קיבלתי את השיעור הכי חשוב שלמדתי על פרידות, נאלצתי להרדים את הכלב שלי
במשך תקופה סירבתי להשלים עם העובדה שצריך לעשות את זה ונלחמתי כדי לתת לו עוד זמן אבל בשלב מסוים המציאות מכה בפרצוף וכבר אי אפשר היה לקנות עוד זמן.
בפעם האחרונה שהיינו ביחד לקחתי הרבה אוויר והבנתי מה הולך להיות, אני חושבת שמי שלא עבר דבר דומה לא יכול להבין את הכאב. לפחות חודש שלם בכיתי בלי סוף.
הפרידה ממנו גרמה לי לעשות את פרידה נוספת מהחברה ממנה קיבלתי אותו שנכון לכתיבת הטקסט הזה עברו 15 שנים.
עד לפני חמישה חודשים לא חשבתי שאני אתגרש, לא חשבתי שניפרד, האמנתי בכל ליבי שלנצח נחיה ביחד כי על אהבה כזאת לא מוותרים.
נלחמתי ולחמתי כמו שאני יודעת (ואני יודעת) ולא ויתרתי לרגע אחד עד שנפלה ההחלטה.
וכנראה שעדיין למרות הזמן שעובר ללב יש קצב משלו להחלים, להתאושש והדמעות עדיין ימשיכו לצאת.
זה באמת לא משנה מי קיבל או לקח לעצמו הבור בלב עדיין שם ושום דבר חומרי לא באמת יכול לסגור אותו.