בכדי להתמקד בכאן ועכשיו שזה הדבר הנכון לעשות ואם זאת אני מתמודדת עם משהו קטן שמעיד על הכלל.
ואני יודעת שזה ניתוח קליל ורוב הסיכויים שהכל יעבור בשלום ואני אהיה בסדר כמו שתמיד אני דואגת שיהיה.
לפני כמה ימים בטיפול האחרון פרצתי בבכי, הסברתי למטפלת כי זה הרחם שמדבר והוא חתיכת מקור אנרגיה ועוצמה עבורי, הוא היווה את מקור הביטון העצמי שלי שהייתי ילדה/ נערה וממנו שאבתי חלק מהותי ממני שאני היום.
ונכון שאני דואגת לו וליתר הגוף והנפש שלי ועדיין המחשבה על לעבור שם פרוצדורה משמעותי היא מציפה הכל ובינהם גם פחדים, חרדה, חששות ואולי כמה מחשבות חיוביות
בנוסף לזה הידיעה שאני הולכת לעבור את זה בערך לבד, המחשבה שאמא שלי נוטשת שוב את תפקידה, אבא שלי בכלל לא בתמונה, שאני צריכה להסתמך בעיקר עצמי ועל המשפחה האלטרנטיבית שהקמתי לעצמי (שהיא פי מיליון יותר טובה מהמשפחה אליה נולדתי)
ואם זאת זה מדהים שאנשים ממעגלים כל כך רחוקים הציעו לי הרבה יותר עזרה ותמיכה מההורים שלי.
ואני מוצאת עוד ועוד פוסטים שכתבתי על זה עכשיו עליי לזכור שאני זאת שאחראית לפעולות ועליי ליישם.