בדיוק אתמול כמה דקות אחרי שפרסמתי
קיבלתי ריקושט חזק למה אני לרוב אני לא כותבת כאן. ממה נובעת השתיקה שלי.
יש אמיתות שברגע שהן נכתבות הן לא מתאימות לכולם.
אז יש אנשים שנפגעים ולוקחים את הנאמר כמשהו כבד וקשה ועל מנת לעבור ולחזור לסדר היום זה כמעט בלתי אפשרי.
תארו לעצמכם אותכם במקומי כותבים פוסט אחרי מנוחה שלא מצאתם לנכון לכתוב עד עכשיו ופתאום כתבתם ואז בום יש כאלו שלא מוצא חן בעיניים מה שכתבתם, אולי אפילו נפגעו מכם. למרות שבכלל לא התכוונתם פשוט כתבתם מהמקום האמיתי זה שנמצא בבטן ונותן למילים לצאת.
וכן אחרי שנה ו... של פרידה ושל הגשמה עצמית של הרווקות שלי לאחר שמונה שנים בהן חייתי מזוגיות לזוגיות אני עדין לא מכונה לקשר בטח לא לקשר שיגרום לי לוותר על עצמי שוב. ולהיות במקום קטן בצד. אני בחורה חזקה ועוצמתית ואני חייבת להוכיח לעצמי שאני מסוגלת.
אני לא יכולה שיסתמו לי את הפה, אני לא מסוגלת שיעצרו אותי. אני חייבת חייבת לנצח באש ובמים, אני לוחמת והמלחמה הזאת היא בשביל עצמי. בשביל לדעת שאני יכולה להיות מי שאני מפנטזת עלייה אותה בחורה כובשת וחזקה, אשת עסקים חריפה וממולחת שלא נופלת במלכודות שהחברה טומנת לי.
אני לא בטוחה בנושא הפוסט או במקום שממנו הוא יצא פשוט זאת תוצאה ברור של ניסיון כושל של סתימה של הפה שלי.
לפני 15 שנים. 5 במרץ 2009 בשעה 14:45
