לפעמים אני מרגישה שלהיות כנה עם עצמי זה החלק המתאגר ביותר בתהליך שלי, זה הדבר שמחייב אותי לשאול שאלות קשות להעיף הסחות דעת וקולות רקע ולחזור לכאן ועכשיו.
קצת כמו להכות בברזל לוהט כדי לקבל את התשובות.
הפיתוי גדול לא להיות לבד, כל אחד מהם מציע לי את עולמו, יש החיבור בנינו, הם משקיעים ומפנקים אותי, המיניות טובה, הם מאד רוצים כל אחד בדרכו ולי נעים שדואגים לי.
אבל אני יודעת שאני לא שם כמו שהייתי רוצה להיות ואני לא רוצה להוליך שולל.
אני מבהירה את עמדתי ולפעמים זה כואב אבל זה החלק שבו אני שומרת על עצמי.
ואני לא מפחדת לאבד גברים, סקס ואפילו חוויות טובות כל עוד אני לא מאבדת את עצמי.
אני נזכרת שבתקופה שלפני הפרידה כל הזמן הסיפורים שסיפרתי לעצמי, כמה שיכנעתי את עצמי שעוד מעט יהיה בסדר, יהיה יותר טוב, אנחנו נעלה על הגל ודברים יחזרו למסלולם.
היום אם הייתי פוגשת את עצמי במקום הזה הייתי נותנת לעצמי שתי סטירות חזקות ואומרת לעצמי לעוף משם.
ושניתנה לי הזדמנות לקחתי אותה בשתי ידיים והלכתי כי הייתי כנה עם עצמי.