מידי פעם מתגנבת לי המחשבה על הבית שעד לא מזמן היה לי ופירקתי לפני כשנה ועדיין המחשבה הזו מלווה בכאב מסוים.
שהחלטתי שנהיה ביחד, הייתי שלמה לחלוטין עם המחשבה הזו לנצח נחיה ביחד ולא ניפרד לעולם, עד המוות יפריד בינינו.
השקעתי את כל כולי בבית, באווירה שתהיה בבית, שהבית יהיה מקום שנעים בו אפילו שהבלגתי על דברים מסוימים, דאגתי שלא יהיה חסר בו כלום, האנרגיה תהיה טובה בו ובעיקר שלא ארצה לברוח ממנו.
זה באמת היה הבית הכי טוב שהיה לי עד אז והיום אני מבינה שהסטנדרט שלי היה ממקום של הישרדות.
אני מודעת לבית בו גדלתי ואיך הרגשתי שם, כמה היה לי קשה שם, איך לא ראו אותי עד שלא רציתי להיות שם ובעיקר ברחתי משם כדי שאוכל לנשום במקום אחר.
היום אני הרבה יותר מודעת לעובדות האלו.
כולנו מתחילים את החיים הבוגרים באיזשהי נקודה פתיחה כזו או אחרת טובה יותר או פחות ואין לנו באמת שליטה על זה, ככה הגענו וזה גם לא באמת משנה. אבל איך דברים יראו מכאן והלאה זה לגמרי האחריות של כל אחד מאיתנו על עצמו לבנות את הבית השלם הנכון עבורו.