בחיים המקצועיים שלי זה משהו שקורה די הרבה ודי בקלות, אני לא חוששת לפני פעולה, אני מתבטאת בצורה טובה ועניינית ודי בטוחה במקום בו אני נמצאת אבל בחיים הפרטיים שלי זה משהו אחר.
בכל פעם שאני נוגעת באזור האי נוחות שלי אני מרגישה את הפחדים, את הפחד מדחייה ואז את אי הפעולה בעקבות כך.
בימים האחרונים יש לי כמה אירועים כאלה, לפי כמה שבועות רציתי ללכת להרצאה, לכל מי שהצעתי זה לא הסתדר/ לא רצה וראיתי שאין ברירה וזה יהיה ללכת לבד או לא ללכת בכלל. החלטתי ללכת לבד ויצא מרים כי כמה דקות לפני ההרצאה האומן ניגש אליי ודיבר איתי והזכיר לי את הנוכחות שלי.
לפני כמה ימים הצעתי לחבר חדש ללכת איתי להופעה, חברי ההופעות שלי לא בארץ ואני יודעת שהוא הולך להופעות באופן קבוע אבל לזאת הוא לא תכנן עד שלא הצעתי לו.
אתמול שאני ממתינה לאוטובוס שבת אני פוגשת את החתיך מהג׳ים ואומרת לו שלום מנומס ואז התחלנו לדבר ומאיפה אנחנו מכירים ועוד והשיחה גלשה.
זה לא היה במטרה להתחיל איתו או משהו זה הרגיש מוזר שלא להגיד לו שלום אחרי שאני יודעת בדיוק איזה קעקועים יש לו ואיפה לפחות את חלקם.
דבר נוסף זה עניין המחמאות הרבה פעמים מחמיאים לי על כל מיני דברים ולא פעם קשה לי לקבל אותן ועוד יותר מורכב עבורי לתת אותן.