הוא הרגע שגורם לי לעצור שניה לחשוב על השבוע שהיה
לעבד את החוויות, האנשים שפגשתי השבוע, מפגש הקפה הכיפי שהיה בראשון בבוקר, ההתקדמות של הפרויקטים שלי בעבודה.
הפגישה הקצרה, המשמעותית והמצחיקה עם אחד האנשים החשובים לי ביותר.
ולראות שלמרות שהסיבה שחיברה בנינו כבר לא חלק מחיי אבל הקשר בנינו חי וקיים מאיי פעם.
המשימות שהצבתי בפניי בצלילה השבוע שלא משנה מה יהיה, מה אראה, האם הים יהיה מזמין או לא.
העיקר לעשות את זה ולהיכנס שוב למים ולצלול כמו שאני יודעת ואוהבת.
ולמרות הגלים, הראות הבינונית, הקור (מי נמצא באילת עם מעיל?), הזמן הקצוב והמחושב.
הצלחתי וצללתי אחרי הפסקה של שנה והיו שני תמנונים חמודים שעשו מעשים, מורנה ענקית שלא ראיתי בגודל כזה באילת.
זה היה שבוע שבו הרצונות והחלומות שלי רצו קדימה בהרבה מישורים ובשלב מסוים אמרתי די מספיק, כרגע זה מה שאפשר וזה מה שיהיה.
וזה היה משחרר לשים לעצמי גבול שאולי זה לא נוח אבל זה הכרחי וזה מה יש.
גם באובך נוראי יש באילת קסם שאי אפשר להתעלם ממנו.
בתמונה אני רחוקה שנות אור מהצלילות שעשיתי השבוע אבל זה עדיין אני עושה את אחד הדברים האהובים עלי בעולם.