הימים הארוכים, הלילות הלבנים
התקופה המטורפת הזאת שאני עוברת בה כל דקה היא סופר אינטנסיבית ואני מרגישה לא פעם שאני נדחקת לגבולות שלי.
אני מגיעה לסופ״ש בסוג של אפיסת כוחות.
אתמול היה קשה וכל מה שרציתי זה לברוח לכמה רגעים, בעבר הייתי קוברת את עצמי בקערה של קוק היום זה כבר לא אני. שונאת את ההלוואות האלו שמרוקנות אותי.
למעשה אני מתקרבת לשנתיים של סוברייטי,
שנתיים בהם לא לקחתי, בלעתי, הסנפתי, הכנתי תרכובת, עישנתי (למרות שזה אף פעם לא היה הקטע שלי) שום דבר.
אלה בעיקר שנתיים בהם לא לקחתי כלום כדי להקל על הכאב בפנים ולהרגיש אחרת, לא בחרתי בחומרים כדי לרצות מישהו אחר ולא עשיתי קיצורי דרך בהתמודדות וכמה שאני טובה בקיצורי דרך.
מידי פעם אני שואלת את עצמי האם אחרי כל העבודה העצמית שאני עושה האם כאן מסתיים הקשר בנינו
נשאר רק האלכוהול אבל עם כל הכמות שיוצא לי לשתות בשנתיים האחרונות זה כעין וכאפס בהשוואה לשבוע אחד בתקופות אחרות בחיי.
התמודדות זה שיט מטורף אבל כנראה שזה הדבר.