החיים על סף תהום

עכשיו הגיע הזמן להגיד להוריד את המסכה ולהתחיל לדבר.
מצחיק אותי שתמיד יש לי את אותם חששות בלדבר מהלב בבלוג שלי, תמיד אותה מחשבה על איך הקוראים יקבלו את זה ואיך יגיבו לזה.
אבל הפעם ממש לא אכפת לי.

אז ככה לפני שבוע פחות יום נטרפתי געגועים מטורפים אני לא יכולה לתאר כמה זה היה חזק, ממש התגעגעתי למגע המוכר, לחיבוקים, לנשיקות, להכלה הרגשית ואפילו לשכב במיטה מחובקים. ומה שעצר אותי מלעשות את הטלפון המיוחל זה הזיכרון. הזיכרון שעל אף הגעגוע המתוק שיחלוף ברגע שנפגש בסוף אני אשאר עם לב פתוח ומדמם אותו כאב ששבר אותי כל כך הרבה פעמים במשך בזמן האחרון.

אני רואה סוף סוף שהזיכרון יותר חזק מהגעגוע והוא לא מאפשר לחזור לאותו המקום.
אני לא מסוגלת לשיר לעצמי ולסובבים אותי את אותו הפזמון.

אין ספור פעמים פגעתי כדי להרגיש אהובה ואין ספור פעמים נפגעתי כי אני קשוחה ולא מוותרת בקלות על אהבה.
אבל קשר לא עובד על מי הורס/ פוגע/ מעליב ומשפיל יותר
קשר טוב עובד על תמיכה, תקשרות, זוגיות ואהבה.
לא שאלו דברים שלא היו אבל הכל תמיד בא ביחד וכמה שיותר חזק.

אהבתי כל כך חזק ובעוצמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות ורציתי לדעת ולהאמין שגם אתה אוהב אותי ככה כל כך חזק ועם כל הלב.
ואחרי שנפגעתי שוב ושוב הבנתי שזאת רק הפנטזיה שלי.
הפנטזיה שלי שנחייה ביחד בזוגיות מטורפת מאהבה וננצל כל שניה בחיים להגשמתנו.
אני מודה שהאמנתי ככה הרבה מאד זמן הפנזטיה התנפצה לי רק לפני חודשים בערך שכבר די לא יכלתי לסבול עוד.
לא יכלתי לחיות עם בנאדם שמזלזל בי ובאהבה שלי אליו.
אין לך מושג כמה לילות וימים בכיתי בגללך וזה היה שהייתי בקשר מלא איתך.

במשך שנתיים הראת לי יום יום כמה כל בחורה ובחורה יותר טובה ממני, להיא יש אוטו, ההיא סאבית נהדרת, ההיא מצליחנית, ההיא כוסית מעוצבת, ההיא מאתגרת אותך, היא מאד אינטליגנטי וחריפה.
וואלה באמת האמנתי שאני לא מספיקה טובה בשבילך קיבלתי את הכל התשובות מולי ובכל זאת תמיד חזרנו.

אם אהבת אותי כל כך אז למה פגעת בי כמו שאף אחד בעולם לא פגע.
השפלת אותי כמו שרק אתה יכלת, לך היה הכוח לפגוע ולרמוס אותי שנתיים הצלחת ממש יפה.
ופתאום אחרי שכבר התנפצו כל הפנטזיות ואני לא מוכנה להיות שוב השטיח שלך כמו כולן
ואז אני מקבלת את המעמד שכל כך רציתי פעם.

עצוב לדעת שרק שאנחנו רחוקים ואין הרבה סיכויים להחזיר את הגלגל אחורה אנחנו מעריכים כמה טוב היה אז.