החיים על סף תהום

אני מרגישה בימים האחרונים שלכל רשימת החברים שלי אני מוסיפה X על האמון שלי בהם.
ברור שלא על כולם אבל רובם כבר קיבלו X.
בשבוע האחרון איבדתי את האמון שלי כל כך מלא מעט אנשים שקרובים אליי ויקרים לי.
אנשים שבשבילם הייתי מוכנה לתמוך, להגיד מילה טובה במקום, לאהוב ופשוט להיות כשצריך.
ולדעתי אמון זה תנאי הכרחי במערכות יחסים כלשהם.
יש בי פאק שאני כן מוכנה לשים את אינטרס בצד ובאמת לעזור בלי שום תמורה ויותר מזה בלי ציפייה לקבל כלום.
אבל פאקקקקק אתם הורסים את זה.
או שכבר הרסתם.
ולצערי הרב אני מפתחת אצלי בצורה אוטומטית כבר את ההרגשה הזאת,
שאני לא צריכה אף אחד ושאי אפשר באמת לסמוך על חברים.
ואולי באמת הכי טוב זה לבד.

XXX
הבהרה קטנה.
יכול להיות ששני אנשים שמאד יקירים לי
כן קוראים או יקראו את הפוסט
אז אלייכם הפוסט ממש לא נוגע בשום צורה שהיא.
ובכם אני לעולם לא אפסיק להאמין.