החיים על סף תהום

אני שונאת לאכזב אנשים אבל יותר מכל אני שונאת לאכזב את עצמי.
אז לא רק שאיכזבתי את ונוס איכזבתי את עצמי.
אתמול בדנג' לעיניי הקהל הייה סשן מוצלח אבל עבורי הוא הייה מאד ריקני והשאיר אותי בהרגשה חמוצה.
הסשן כרך סידורים לפני כמו שמירה ואיפוק על יצר החרמנות כמה ימים קודם כדי שעל הבמה בדנג' תהיי אורגזמה פומבית משותפת, ולא עמדתי בזה יותר ובמהלך הצוהריים פיתיתי את ונוס ושכבנו מה שחיבל בהכנה של האורגזמה המשותפת.
מעבר לזה גם חוסר התארגנות שלי לקראת היציאה חיבל כך שונוס הייה צריך להעיץ בי כדי שלא נגיע כל כך מאוחר.
הגעתי לדנג' בסביבות אחת אמרתי שלום לכולם ולא מצאתי את עמוס כדי לתאם איתו שעת עלייה לבמה. ורק לאחר מכן שונוס בא אז נקבעה שעה.
אחר כך במהלך המופע המוזיקה הייתה מסריחה.
התחלתי להצליף בונוס ההצלפות שלי היו גרועות סימנתי לו את כל הגוף ופגעתי בהרבה איזורים רגישים.
אחר כך אפס קצת התסיס את האווירה בכך שהוא שאג על ונוס וונוס שאג עליו בחזרה תוך כדי הסשן. בסוף הנקודה הכי גרועה לדעתי שלא ארגנתי את עצמי לקראת הסשן ולא הוצאתי את הטמפון לפני מה שמנע סופית את הצלחתו של הסשן.
וזה הייה גרוע!
אז נכון שהקהל הייה מסופק הוא קיבל את השוא שלו אבל לא אני.
עכשיו מציפה אותי תחושה של ריקניות. "שיט עוד הפעם לא הצליח".
הבעיה היא שאני לא לוקחת מספיק ברצינות את הנושא והוא תמיד ניראה לי כמו משהו שצריך לזרום איתו ועם הרגע, וזה ל א ככה!