החיים על סף תהום

זה הייה כואב חזק ומשחרר!
אין לי מושג כמה כאב ספגתי אתמול אבל אני בטוחה שזה הייה חזק ומאד, אפילו יש סימנים סגולים ואדומים ובטח בעוד כל מיני גוונים שקשה לי לזהות בדיוק.

הייתה לי הרגשה מוזרה בבוקר יצאתי מהבית בצורה קרה ולא מועילה לכלום אפילו לא ממש רציתי לחזור הביתה. ואז הוא התקשר ואמר שהוא מחכה לי שאני אחזור מהעבודה ואמר עוד משהו שקנה כמה דברים והוא מצפה לי. הטון שלו הייה רגוע ושלו יחסית לימים הקודמים מה שדי גרם לי לחשוב פעמים אם אני באמת רוצה לחזור לבית של ההורים בנס ציונה. וכשהגעתי אז כבר די הייה ברור לי שחינוך זה תהליך קשה וארוך.... כך אלוהים אמרה 😉

יש לי בעיה קשה לבכות גם שאני הכי עצובה והכי כואב לי קשה לי ובמיוחד ליד אנשים לפעמים זה יוצא אבל ממש בקושי. ובגלל זה אני לא בוכה רק שאני לבד או ולרוב במקלחת שלא יהיה אפשר להבחין ולא לשמוע את הבכי וגם כשאני מרשה לעצמי לשחרר את זה אני בוכה על הרבה דברים עצובים וכואבים אחרים מאין רשימה של כל מה שהעציב אותי לאחרונה ואז אני מוציאה את זה.
זה מחסום שלי שאני לא מצליחה לפרק רק בסשנים כי כואב לי ואני מרשה לעצמי לא לעצור ולתת לדמעות לפרוץ, וככה הייה אתמול בהתחלה ממש בכיתי ולא בקטע רע אלה בגלל שכל המצב שהייה בנינו לאחורנה די העציב אותי אבל לא הצלחתי להוציא את הבכי לפני הסשן.

אחר כך במהלך הסשן אחרי אלפי ההצלפות שקיבלתי וששיחררתי את כל העצב והבכי שהיו בי דיברנו נשענתי על הספת ויניל ונוס ישב לידי ודיברנו וזה ממש הרגיע אותי וגרם לי להמשיך ולהתמסר עד הסוף והסוף מבחינתי הוא מאד רחוק. ואז באמת שונוס המקסים טיפטף עליי ביצרתיות את השעווה מהנרות כבר לא הרגשתי כאב אלה רק רצון עז וחזק להתמסר.

וברגע שהוא לחק אותי למטבח והראה לי את המסמר והפלאייר העיניים שלי שוב התמלאו דמעות הרשתי בצורה הכי אמיתית שהוא אשכרה הולך לצרוב אותי עם המסמר כבר ממש יכלתי לדמיין את הכאב של הצריבה. ואז הוא הוציא את הגאג ואמר לי למתוח אותו חזק כי הוא בסה"כ רוצה לעשות חור נוסף כי עליי הגאג קצת גדול. הזונה הזאת איך שנבהלתי ממנו. איך הוא רצה לגרום לי להאמין שזה הכי אמיתי שיש, והוא הצליח.

זה הייה אחד הסשנים הכי חזקים שעברתי בחיי
הגוף מסומן כהלכה והזיכרונות חרוטים עמוק בראש.