החיים על סף תהום

אני אוהבת את עצמי משוחררת, שמחה, חייכנית פורחת
ועשיתי לא מעט דברים לאחרונה בעזרתו הענקתי של נושי כמו כל הקטע עם צביקה.
וביומיים האחרונים בעיקבות העבודה מול פסיכולוגים ופסיכאטרים
אני מתחילה לשאול את עצמי כל מי שאלות לגביי כמו:
למה לא נולדתי להיות נורמאלית?
למה אני חייבת הרבה ריגושים ודברים פשוט לא באמת עושים לי את זה?
למה קשה לי להביע רגשות?
למה אם שאני רק בת 21 ואני חייבת (זה כבר לא מסתפקת) בריגושים גבוהים?
ומה יהיה איתי הלאה?

יש לי גם הרבה חלומות למשל לילה קודם חלמתי שאני לומדת קולנוע (חלום ילדות שלי)
ופתאום אני רואה בקפיטריה את האקס שלי עובד והוא נידהם מהלוק החדש שלי (השתנתי המון לטובה מאז שהיינו ביחד) ואנחנו מדברים ומיישבים את בענינים בנינו הופכים לידידים הכי טובים.

והפרוש הכי הגיוני שאני מוצאת לחלום הוא:
אני מגשימה חלום ילדות שלי ללמוד קולנוע מה שהמון שנים חלמתי ללמוד ולעסוק בזה במהלך חיי,
והאקס שמסמל עבורי חסימה מוחלטת של פתיחות רגשית ואני שוברת אותה ומדברת על כל הרגשות ומחשבות שלי עם נושי ובכלל עם אנשים.

יום ראשון סשנתי אותו והייה לי כל כך כייף וכל היום למוחרת והיום היו לי הבזקים מאותו סשן
נורא נהנתי לראות אותו שוכב על הרצפה בתוך שלושית השתן ושאני יורקת עליו עד שגמר על עצמו.
ניראה לי שזאת הפעם הראשונה שאני לא שיכורה כשאני משתינה עליו.

אני נוראה רוצה להגיד לו כמה אני מעריכה אותו, כמה אני אוהבת אותו, כמה הוא יקר לי, כמה אני דואגת לו ורוצה רק בטובתו, כמה אני חושבת עליו כל היום והמילים לא ממש יוצאות לי.
בעיניי הוא האומן הכי מוכשר, (אפילו הכרתי דרך העבודה מעריצה שלו ולא מהכלוב)
היצירות שלו כל כך מלאות ברגש שאי אפשר שלא להכניס עמוק לתוכו.
אני ממש הייתי רוצה שיעשה רק את המוזיקה שהוא באמת מאמין בה ולא לקחת פרויקטים משיכול כלכלי.

אני במצב כלכלי ירוד ואני עובדת והכל אבל עדיין נמאס לשלם על כסף שכבר ביזבזתי.

אני חושבת בצורה אופטימית ואני מקווה שדברים יסתדרו לטובה.