ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

תהום​(מתחלפת)חשבון מאומת

להיות השמש

מעמקי ליבי שאני בוחרת לחלוק
לפני חודש. יום חמישי, 11 ביוני 2026 בשעה 12:53

הימים הארוכים, הלילות הלבנים

התקופה המטורפת הזאת שאני עוברת בה כל דקה היא סופר אינטנסיבית ואני מרגישה לא פעם שאני נדחקת לגבולות שלי.

אני מגיעה לסופ״ש בסוג של אפיסת כוחות. 

אתמול היה קשה וכל מה שרציתי זה לברוח לכמה רגעים, בעבר הייתי קוברת את עצמי בקערה של קוק היום זה כבר לא אני. שונאת את ההלוואות האלו שמרוקנות אותי.

למעשה אני מתקרבת לשנתיים של סוברייטי, 

שנתיים בהם לא לקחתי, בלעתי, הסנפתי, הכנתי תרכובת, עישנתי (למרות שזה אף פעם לא היה הקטע שלי) שום דבר. 

אלה בעיקר שנתיים בהם לא לקחתי כלום כדי להקל על הכאב בפנים ולהרגיש אחרת, לא בחרתי בחומרים כדי לרצות מישהו אחר ולא עשיתי קיצורי דרך בהתמודדות וכמה שאני טובה בקיצורי דרך.

מידי פעם אני שואלת את עצמי האם אחרי כל העבודה העצמית שאני עושה האם כאן מסתיים הקשר בנינו

נשאר רק האלכוהול אבל עם כל הכמות שיוצא לי לשתות בשנתיים האחרונות זה כעין וכאפס בהשוואה לשבוע אחד בתקופות אחרות בחיי.

התמודדות זה שיט מטורף אבל כנראה שזה הדבר.

 

לפני שלושה חודשים. יום חמישי, 9 באפריל 2026 בשעה 0:07

האם אני אמורה להרגיש הקלה?!

כי אני ממש לא מרגישה ככה. 

גם הלילה עדיין ישנתי שינה חלשה וטרופה כמו בכל הלילות האחרונים.

החרדות, התחושות הקשות, הנזקים באופן כללי ואופן אישי גדולים ואני באמת לא יודעת איך להמשיך מכאן.

לפני כמה ימים פשוט נשברתי, בכיתי, כעסתי, הרגשתי שהדלק שהיה בתוכי נגמר ואין לי יכולת למלא אותו.

האם להתנהג הכל כרגיל שבתוכי יש כזאת סערה מטורפת?!

האם לנשום כרגיל שאבן של טון מונחת לי על החזה?!

האם לחזור לחיות מבלי פחד למרות שבפנים אני מבועת מפחד?!

מאיפה אפשר לשמור על האופטימיות שאני בעצמי כבר לא מאמינה בה בלב שלם?!

אני מרגישה מפורקת, שבורה, עייפה, הגוף עדיין קפוץ, אני נדרכת מכל רעש קטן ברחוב ומנסה לספר לעצמי איזה סיפור כדי להרגיש קצת פחות רע.

אני כן מרגישה שאצטרך עוד הרבה יותר כוחות כדי להתמודד הפעם.