שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

תהום מחשבותי

מה יוכל לשפר הרגשתי?
לפני שנה. יום שבת, 15 בפברואר 2025 בשעה 6:04

כנראה שתמיד אני ארגיש כזו קטנה מבפנים.
ויש בי את המקום הגדול, אני יודעת גם להסתדר לבד, באמת. אבל ההרגשה הזו, שמישהו פשוט יהיה איתי ואוכל למחוץ לו את היד תוך כדי, אין תחליף לתחושת ביטחון הזו. מישהו שרגיש אליי, שתומך בי, ששומר עליי במיוחד כשאני הכי קטנה שיש.
ואז לאחר מכן מעניק לי סגולגולים יפים על הטוסיק! 
מתכון טוב לרטיבות מתחת לפוך😇

לפני 3 שנים. יום רביעי, 8 במרץ 2023 בשעה 4:57

אם יש לי משאלת לב, צורך עמוק שאינו יודע שובע, זה להיות נראית. שישימו לב לפרטים הכי קטנים שבי, שיסתכלו אליי בעיניים חומלות ויחקרו אותי, שיבינו את אשר על ליבי, את מבוקשי. 

ובמרוצת השנים, הלקיתי את עצמי על הרצון הזה. חשתי אנוכית, שאני שמה את עצמי במרכז כאשר הרצון הזה משתלט עליי. ניסיתי להיות מה שאני רוצה שיהיו בשבילי. 

והיו כאלה שידעו לראות, אך הניצוץ הזה בעיניים, אליו אני כל כך משתוקקת, כה חמקמק הוא. בשבילו אני עדיין קיימת. 

 

Off

לפני 5 שנים. יום חמישי, 11 ביוני 2020 בשעה 16:40

רק אני אוכל לעצור את הכאב

היא מתחננת בפני

שאריות תמימותה מתפוררות בידי

בבקשה אל תלכי

אך איננה עוד

 

לפני 6 שנים. יום שבת, 25 במאי 2019 בשעה 10:07

למרות השקיעה והרביצה הבלתי נדלית במיטה

הצלחתי להיטיב ההרגשה

להעניק לעצמי תחושה רכה, חיבור נעים

ריחות שמשרים נינוחות

סגנון אינסטרומנטלי ברקע

 

מנסה שלא להתפתות

לצלול

ולהרדם

לפני 6 שנים. יום שבת, 18 במאי 2019 בשעה 15:45

תעלי אל הגג, השחרור מחכה לך. 

 

לפני 6 שנים. יום ראשון, 21 באפריל 2019 בשעה 6:51

ריצוי, ריצוי, ריצוי

התאמה לאחר. 

"הבעיה" שנובעת מכך - 

אין מקום לאני, מה איתי?

מה אני רוצה באמת?

מדובר בשריר מנוון, 

מכוסה אבק. 

קולות אין ספור מתווכחים בראשי, 

תעשי ככה, הדמי לזאת...

לא הגיע הזמן לרצות את עצמי?

הרי, אסטרטגיה אפשר לשנות, לא? 

אולי איני מוכנה, או רוצה. 

רק כך מכירה. 

 

הביקורת העצמית בשיאה. 

פעם מדורבנת, פעם מיואשת. 

בשביל מה לקום מהמיטה? 

לפני 7 שנים. יום ראשון, 10 במרץ 2019 בשעה 18:12

לבד.
פשוט לבד.
מה התכלית בקיום שלנו? איזה משמעות יש לנו?
החיים לא מפסיקים לנוע קדימה. 
אנשים מרוכזים בעצמם. 
מתבוננת מהצד, חושבת על החיים שלהם, לאן הם ממשיכים מכאן, מה הדאגות שלהם ועל מה שנותן להם דרייב אם בכלל.
ואני - נשארת עם עצמי. 
לא מצליחה להשתלב בנתיבים הללו. 
לא באמת כאן, לא באמת קיימת.
הכאב הפיזי הוא שמחבר אותי למציאות, לעכשיו.
מטשטש את הבדידות לזמן קצר. 
ואם מישהו אחר מעניק לי את הכאב, אז אני קצת נראית, אבל לא באמת. 
הרי, הוא רק משתמש בגוף שלי. 
ואני - בלופ ללא מוצא. 
מחפשת מילוט, דרך בריחה. 

 

לפני 7 שנים. יום ראשון, 10 במרץ 2019 בשעה 3:36

עוד יום, ועוד יום, ועוד יום... 

אין מה שישפר הרגשתי. 

צניחה חופשית ללא סוף. 

שאלות רבות חסרות תשובה, 

ובחזקתי נמצאת רק הבדידות שתנחם אותי. 

 

בנתיים, יום נוסף (: