|
|
|
אם יש לי משאלת לב, צורך עמוק שאינו יודע שובע, זה להיות נראית. שישימו לב לפרטים הכי קטנים שבי, שיסתכלו אליי בעיניים חומלות ויחקרו אותי, שיבינו את אשר על ליבי, את מבוקשי.
ובמרוצת השנים, הלקיתי את עצמי על הרצון הזה. חשתי אנוכית, שאני שמה את עצמי במרכז כאשר הרצון הזה משתלט עליי. ניסיתי להיות מה שאני רוצה שיהיו בשבילי.
והיו כאלה שידעו לראות, אך הניצוץ הזה בעיניים, אליו אני כל כך משתוקקת, כה חמקמק הוא. בשבילו אני עדיין קיימת.
רק אני אוכל לעצור את הכאב
היא מתחננת בפני
שאריות תמימותה מתפוררות בידי
בבקשה אל תלכי
אך איננה עוד
למרות השקיעה והרביצה הבלתי נדלית במיטה
הצלחתי להיטיב ההרגשה
להעניק לעצמי תחושה רכה, חיבור נעים
ריחות שמשרים נינוחות
סגנון אינסטרומנטלי ברקע
מנסה שלא להתפתות
לצלול
ולהרדם
תעלי אל הגג, השחרור מחכה לך.
ריצוי, ריצוי, ריצוי
התאמה לאחר.
"הבעיה" שנובעת מכך -
אין מקום לאני, מה איתי?
מה אני רוצה באמת?
מדובר בשריר מנוון,
מכוסה אבק.
קולות אין ספור מתווכחים בראשי,
תעשי ככה, הדמי לזאת...
לא הגיע הזמן לרצות את עצמי?
הרי, אסטרטגיה אפשר לשנות, לא?
אולי איני מוכנה, או רוצה.
רק כך מכירה.
הביקורת העצמית בשיאה.
פעם מדורבנת, פעם מיואשת.
בשביל מה לקום מהמיטה?
לבד.
פשוט לבד.
מה התכלית בקיום שלנו? איזה משמעות יש לנו?
החיים לא מפסיקים לנוע קדימה.
אנשים מרוכזים בעצמם.
מתבוננת מהצד, חושבת על החיים שלהם, לאן הם ממשיכים מכאן, מה הדאגות שלהם ועל מה שנותן להם דרייב אם בכלל.
ואני - נשארת עם עצמי.
לא מצליחה להשתלב בנתיבים הללו.
לא באמת כאן, לא באמת קיימת.
הכאב הפיזי הוא שמחבר אותי למציאות, לעכשיו.
מטשטש את הבדידות לזמן קצר.
ואם מישהו אחר מעניק לי את הכאב, אז אני קצת נראית, אבל לא באמת.
הרי, הוא רק משתמש בגוף שלי.
ואני - בלופ ללא מוצא.
מחפשת מילוט, דרך בריחה.
עוד יום, ועוד יום, ועוד יום...
אין מה שישפר הרגשתי.
צניחה חופשית ללא סוף.
שאלות רבות חסרות תשובה,
ובחזקתי נמצאת רק הבדידות שתנחם אותי.
בנתיים, יום נוסף (:
