תהום מחשבותי

לבד.
פשוט לבד.
מה התכלית בקיום שלנו? איזה משמעות יש לנו?
החיים לא מפסיקים לנוע קדימה. 
אנשים מרוכזים בעצמם. 
מתבוננת מהצד, חושבת על החיים שלהם, לאן הם ממשיכים מכאן, מה הדאגות שלהם ועל מה שנותן להם דרייב אם בכלל.
ואני - נשארת עם עצמי. 
לא מצליחה להשתלב בנתיבים הללו. 
לא באמת כאן, לא באמת קיימת.
הכאב הפיזי הוא שמחבר אותי למציאות, לעכשיו.
מטשטש את הבדידות לזמן קצר. 
ואם מישהו אחר מעניק לי את הכאב, אז אני קצת נראית, אבל לא באמת. 
הרי, הוא רק משתמש בגוף שלי. 
ואני - בלופ ללא מוצא. 
מחפשת מילוט, דרך בריחה.