כשאבא כועס עליי
ומושיב אותי מולו
הוא לא אומר מילה
רק בוחן ובוער
המבט הכי סקסי שלו
לא נעים לומר
הוא כשהוא כועס
כשהוא רציני
בפנים רע לי כי
אני לא רוצה לאבד אותו
וכשהוא ככה נורים חצים
ישר לתוך הלב
שלי
אנחנו כבר שלוש שנים יחד
הוא יושב ואני על הרצפה
על הברכיים
יודעת מה עליי לעשות
עליי להתנצל
והוא יורה חץ ראשון
"את בטוחה שאת רוצה להיות פה?"
אני עונה בחיוב
"את לא מראה את זה"
בפנים זה כואב
שהוא לא מרגיש
שאני מתאמצת להראות לו
כמה שאני מעריכה את זה
מודה לו על זה שאני שלו
מנסה להחזיר לו
מהתחושות שהוא נותן לי
ההגנה והבטחון
שבלעדיהם יפול כל העולם שלי
הגוף שלי נופל שבור
נובל כשהוא מפזר עליי
רק עלבונות
ומבטים
אני מבקשת להתקרב
הפה שלך מתעקם בגיחוך
"לא מגיע לך"
ושקט
הראש שלי כבד, מושפל
כל הגוף רוצה למיטה הרכה
ואתה משאיר אותי מולך
חצי עירומה, קר
שאין לי לאן לזוז
בפנים, הכאב מהאכזבה שלך
אוכל אותי
אתה בונה חומות
והפרצות נגמרות לי אחת אחת
כשאתה קוטל אותי
אני מפנימה שרק אתה יכול
לשחרר אותי מהכאב הזה
וזה יקרה כשאתה תרצה
ואני אשב על הברכיים
ואספוג כל המתנה
כל טיפת תחושה ואכזבה
כי ככה אתה צריך עכשיו
אתה מוריד את החגורה וקורא לי להתקרב
אני עם הזנב בין הרגליים
ואתה לא מרחם
מנחית עליי אחת ושתיים ושלוש
בלי לנשום בלי לחלחל בלי להבין
החגורה שלך היא נחש צפע מכישה
וזה יותר מדי. באמת יותר מדי.
אבל אתה לא נותן לי להשבר
מחזיק אותי בין אדמה לתהום
כל כולי שלך
קצת קשה לפרט כמה אתה מפחיד אותי
ב2 התקפים של היפרוונטילציה שלא חוויתי אף פעם
אתה דואג לי כשאתה הכי כועס
החיבוק שלך כשאתה מרגיע אותי
בקור רוח
אתה מרגיע וחוזר לאותה נקודה.