ישבנו על חוף ים הכנרת ושוב גלשנו לשיחות על תחושות מהילדות שלי. שאלת אותי למה אני צריכה שההורים שלי יבקשו ממני סליחה היום על כך שהם לא היו להגן עליי כשהייתי צריכה. אני לא מבינה מה אתה רוצה שאסביר לך בזה, אני מתפלאת שדווקא אתה לא מבין. אני חושבת שאולי אתה מבקש שאסביר לך לא כי אתה לא מבין, אלא כי אתה רוצה לשמוע מה בדיוק החלק שחסר לי ולזקק אותו כשאנחנו מנתחים אותו. זה באמת עושה לי טוב.
לדבר על הדבר הכואב הזה שכמעט בלתי מושג להגיע לרגע שבו המגננות שלי יורדות מול מישהו שיודע לשאול את השאלות הנכונות.
ואני מבינה איפה ואיך גדלתי ומתפלאת כל פעם מחדש שאני מעניינת אותך.
בהמשך אתה מספר לי שלקחת את הילד שלך איתך וצלחתם את הכנרת ביחד. טוב, לא חוכמה - אני חושבת לעצמי בחצי קנאה. אתה מספר לי שרק בן 8 וכבר צלח את הכנרת.
משהו באיך שאתה מספר את זה גורם לי להשרף מקנאה, על ההצלחה שאתה גרמת לו להרגיש, רק בן 8 וכבר צלח את הכנרת, הצליח לצלוח, כזה מצליחן, שנדחף על ידי אבא מצליחן ואני כזאת אפס עם משפחה אפס.
בגיל 8 לא חשבתי שאפשרי לצלוח את הכנרת. חשבתי שאנשים טובעים שם ורק בודדים מעיזים. ולצליח לצלוח זה לאנשים בעיתון, גדולים מהחיים... שלא לדבר על המערבולות שיש בכנרת, התנין וחסימת הכבישים.
השנה אני אצלח את הכנרת, במסלול הארוך ביותר שאינו תחרותי.
כ-4 ק"מ.
אתה שומע?
מחפשת פרטנר/ית אמיצ/ה. פניות בפרטי
