ערב החג ויום ההולדת שלי יצאו השנה באותו יום ורק בגלל זה החלטתי שתהיה חגיגה. שבועיים מראש חיפשתי את עוגת החלומות שלי - פבלובה. מרנג שזה החיים, תותים או פירות יער וקרם-דה-לה-קרם!
מסתובבת ומחפשת בכל פינה איפה אפשר לקנות ואחרי חיפושים כבדים החלטתי לוותר.
אני ואתה כבר לא נפגשים כמו תמיד, זה נהיה חפוז כזה בתקופות שאתה עסוק וזה מצמיא אותי אלייך ולזין שלך.
אנחנו יושבים לאכול צהרים ביחד, בבית קפה שאתה בחרת ואתה מספר לי שהבת שלך הכינה לך לחג פבלובה. כמה ש*היא* הכינה *לך*, כמה שאכלת פבלובה, *לך פבלובה* ואתה חופר לי בפצע, שלא עשינו כלום יחד, לא חגיגה ולא פבלובה.
בכלל סיפרתי לך שרציתי פבלובה? תוהה לעצמי... אני לא זוכרת.
הדמעות חונקות אותי ואני מנסה להתאפק לא לבכות ליד כולם. שמה את משקפי השמש להסתיר ואתה מפשיט אותי מהם, משאיר אותי בוכה מול השולחן ממול שלא מפסיק להסתכל עלינו.
בפנים אני מקנאה שהיא מכינה לך משהו שאני לא מסוגלת להכין ואפילו לא מסוגלת להשיג. אתה בטח מחבק אותה ונותן לה כל כך הרבה חום, בלי מעצורים כמו שאתה שם לי. אני נשרפת מהמחשבה הזאת שאתה מחובק איתה ורואה טלויזיה אחרי שהצלחות שלכם ריקות ולא נשאר לי כלום. שזללתם לי את הכל! ולא השארת לי אפילו פירור ואתם עם בטן מלאה שוכבים על הספה מחובקים.
אתה אומר לי שאני הכי רכה כשאני נעלבת ממך. אני מבינה את הכוונה שלך. אני באמת רכה יותר. אני גם אוהבת אותי כשאתה פוגע בי, אבל במיוחד במיוחד - אוהבת אותך.
העוצמות חזקות, אהבה או שנאה, זה לא משנה. התלות והצורך לכך שתגע לי בלב, חזק! תזיין חזק! תשפיל חזק! תכאיב חזק!
