מעשה בחתול אחד שבא לפעמים כשהוא רוצה. הוא מגיע כשהוא רעב וכשהוא רוצה מגע.
חתולים כידוע, יודעים היטב מה הם רוצים ולא ישתכנעו לעשות מה שאינו לרוחם. הם אינם בעלי אופי מרצה ואף נהנים ממשחקים שאנו מפרשים כסדיסטיים. לכן זה לא מפתיע שהחתול הזה לא שם עליי, בא מתי שהוא רוצה ויכול להיעלם לימים.
לפעמים אני קוראת לו, ואם מתאים לו הוא בא ולוקח את מה שהוא רוצה. לפעמים אני סוגרת לו את היציאה כי אני רוצה שישאר איתי קצת אחרי שסיים את דבריו. אבל אני רואה את חוסר הנוחות שלו ולכן אין לי ברירה ואני פותחת לו מייד את החלון.
היללות של חתול הבית הן דרך מניפולטיבית נרכשת ובלעדית לתקשר עם בני האדם. לכן אין פלא שכשהוא מיילל, אני מייד נמסה, גם אם אני נעלבת שהוא לא ביקר כבר שבועיים כי היה מיוחם ויצא למסעו. תמיד הבית פתוח בשבילו.
לפעמים הוא מגיע רטוב או אחרי קרב. אבל הוא לא מראה חולשה או פינוק, מטפס גבוה לקורה ומנמנם לו. מעניין מה עבר עליו, אבל אני לא אדע כי הוא לא משתף. הוא כזה אצילי. עם מבט חודר. עד שעיניו נעצמות להן.
ובאחת הוא קם והולך.
עד שיחזור.
