כילדה הייתי ילדה ביישנית ולא דחפו אותי לומר לאורחים כל מיני דברים שלא רציתי או לנשק אותם ולנסות להוציא אותי מהביישנות. אבל היה לי דוד שהיה קורע אותי מצחוק ובהתחלה של כל פעם שהוא היה נמצא - הייתי קפואה והוא היה מפשיר אותי עם פרצופים מצחיקים וכל מיני שטויות שהוא עשה ובסוף היום כבר הייתי יושבת לו על הברכיים והיו ביניינו שיחות אינטימיות. שיחות לחיזוק הביטחון העצמי אבל לא שקופות כאלה. היה מתאר לי סיטואציה ושואל אותי מה הייתי עושה. הייתי משתפת אותו. אבל כשהיינו נפרדים ונפגשים מחדש הייתי צריכה את בניית הקירבה מחדש. אהבתי אותו מאוד.
אהבתי שמבוגר שבטוח בעצמו מצליח להחזיק את סקרנותי, מצחיק אותי, מוביל אותי לשיחות שבהן יש לי תובנות - תוך כדי שאני על הברכיים שלו. תחושת הבטחון שיש מישהו בעולם הזה שמחכה לראות אותי - כפי שאני מחכה לראות אותו.
בתחילת כל מפגש - אני לא בטוחה שהוא עדיין רוצה - אבל אני מספיק מתביישת כדי לא ליזום קרבה, רק מסתכלת עליו ומחכה להפשרת הקרח
מחכה לשריקה
מעניין מה השתנה..