לונה הקטנה שלי באה אתמול עם משחק קופסא חדש שהכירה ושיחקה עם חברים.
כולה מתלהבת ועם ברק בעיניים - "אבא אני אלופה במשחק הזה" "ניצחתי את כולם" "אבא, אני אביס אותך" "אבא אני ארושש אותך".
מכיוון שאני אבא כזה טוב ומתחשב ואחרי שנתתי לה להתחנן מספיק, הסכמתי לשחק ולנצח אותה.
היא חילקה את הקלפים ואני קיבלתי את קלף הרופא (שמקבל את השכר הכי גבוה) והיא קיבלה את קלף המכונאית עם משכורת עלובה.
אחרי כמה סיבובים כבר הייתי מפוצץ בכסף מהשכר השמן של הרופא המושחת הזה ולונה הקטנה הייתה ענייה מרודה ומדוכאת עם שכר של מכונאי במוסך הסדר עלוב, שלא גומר את החודש בלי לגנוב כמה נהגות שנסעו רוורס ועשו טעות נוספת והגיעו אליו. אחלה משחק.
ואז, הטלתי את הקוביות ונפלתי על "החלף מקצוע". לונה הקטנה והטיפשונת שלי זרחה מאושר, מריחה שהקארמה משתנה ועוד יש לה סיכוי לנצח את אבא.
"אתה צריך להחזיר את קלף הרופא לערימה ולקחת קלף מהערימה של המקצועות", היא מסבירה לי במומחיות של המנוסה במשחק ועם חיוך גדול מרוח. "אבא, נגמרה החגיגה !"
טוב, חוקים זה חוקים ואין מה לעשות. החזרתי את הקלף לחבילה ובלי שלונה הקטנה והטיפשונת שמה לב, לקחתי את אותו הקלף שוב.
עוברים שני תורות ומגיע הזמן לקבל משכורת. "נו אבא, תראה לי איזה מקצוע עלוב קיבלת" היא מתלהבת.
אני שולף את קלף הרופא הטחון ומחייך אליה בהנאה. "אבל אבא !" "זה לא יכול להיות !" היא אומרת עם עיניים פעורות לרווחה. ואז נופל לה האסימון, "אבא, אתה רימית !"
עכשיו אני שואל אתכם, אם אני זה שקובע את הכללים כאן, איך אפשר להטיל עליי כזו אשמה מופרכת ?!
(בכל מקרה, סיימתי את המשחק טחון בכסף של הרופא המושחת, טחנתי את לונה הקטנה שלי עמוק בתחת עד שהיא אמרה שהיא רואה כוכבים, והלכתי לנמנם לי במיטה הקטנה שלה כשהראש הקטן שלה מתחפר לי בחזה בנסיון לקבל קצת תשומי)
