אני אגיד לך בדיוק אבל בדיוק מה היה
ראינו מישהו מנסה לגנוב את הקורקינט שחנה מחוץ למקום שהיינו בו. האזעקה שלו צפצפה אבל הבעלים שלו לא ממש שמע. מה הטעם לשים אזעקה אם היא לא מחוברת אלייך? אגב, מה שגרם לי לתהות איפה נעלמו הרכבים עם האזעקות, או שזה שייך לשנות ה90?
בכל אופן. האיש הזה נכנע ולא גנב את הקורקינט שצפצף... אבל כשיצאנו וראינו את כל הקורקינטים מחנים -- אתה החלטת לגנוב גם. שלחת אסמס למישהו... או משהו כזה ועלינו על הקורקינט נוסעים מהר מהמקום. אבל פעם ראשונה שלי ואתה לוחץ עד הסוף והלב שלי יורד לתחתונים ואני בתחושה שאנחנו מתרסקים.
אחרי כמה שניות אני מתאפסת
אתה לא ראית, אבל הייתי עם החיוך הכי גדול שיש כי אתה הגדול מביניינו עומד מאחוריי ונוהג ואני הקטנה מביניינו עומדת ובולעת רוק בין הידיים העוטפות שלך. לא יקרה לי כלום. גם אם תחליט לרסק אותי ולגרד אותי על המדרכה, אני איתך.
אחכ כל אחד קיבל קורקינט משלו. אבל זה כבר לא משנה.
למה זה רומנטי? הרי זאת הצורה החרושה ביותר של רומנטיקה בתפארתה (זה ושקיעה בים עם פיקניק יין וגבינות ושמיכה משובצת), למה אני מתרגשת מזה? אני לא מרשה לעצמי להודות שזה המיס אותי. זה ברור שזה רומנטי. בכל הסרטים זה רגע רומנטי ואני לא אתמוגג מזה. ברור?
בקשר שלי איתך אני עדיין לא מוכנה להודות בכל הדברים שעושים לי טוב. אבל למה?
אתה לא תחורר לי את הלב (אולי רק תדקור טיפה)
אתה לא תצחק עליי שזה עושה לי טוב (תצחק ממני, לא עליי) רגע... מה בעצם היותר גרוע מביניהם? ארררר חושפת שיניים
אני רוצה יותר להודות מולך באמיתות חדשות
שלך
