אני זוכרת את התחושה שכשהייתי קטנה והייתי בוכה.
אני יכולה להבחין בין כמה סוגי בכי
בכי של כאב פיזי - אם היה על ידי מישהו וכתלות בעוצמת הכאב - הייתי שוקלת לבכות בחלק מהפעמים בגלל אלה, אבל לפעמים גם הכאב היה חזק מדי והייתי בוכה גם אם אף אחד לא הסתכל. הנחמה על הכאב הזה הייתה מגיעה כמעט תמיד. מישהו מתקרב ומחבק. אני זוכרת חום.
בכי של כאב לב - כשחבר עזב או שחברה לא דיברה איתי. לא הייתה הבנה ופתיחות לגבי הכאב הזה ולכן הייתי בוכה בסתר. לא על יד אנשים. היו על ידי אנשים אבל לא הייתי מנוחמת בקלות. תמיד השאיפה הייתה להשאר לבד ולבכות.
בכי של משחק שהשתבש - הנאה גדולה ואחריה כשהתסריט לא מצא חן בעיניי או כשלא הייתי מקבלת מה שאני רוצה - הייתי מאותגרת להשיג את זה בכל מחיר. בשכל, ברגש או בכח. הבכי הוא של תסכול. לא התייחסו לבכי הזה והוא נהפך לבכי של היסטריה ו'עמוק', שעכשיו אני מענישה את האחרים (את עצמי?? מה פתאום!) ולא אצא מהמצב הזה עד שאקבל את מה שרציתי. לרוב המלחמה ערכה שעות ובסוף הייתי נרדמת עם דמעות. פה אין נחמה, רק תבוסה. תבוסה וחוסר השלמה עם איבוד השליטה. שיחה בוגרת לא הייתה, לא חיבוק ולא פתח לרדת מהעץ שלי.
(אבל אתה מוריד אותי מהעץ עם המדרגות הסודיות שלך. זה קסם בעיניי שאני נרגעת מהשיחה, מקבלת הזדמנות לתקן ואתה לא שונא אותי בגלל זה.
היה לי קשה להבין שזאת השפעה שיש לך עליי ועוד יותר קשה לשחרר ולתת לך להרגיע אותי. כל פעם מחדש אני בטוחה שלא תצליח ואני לומדת כל הזמן לשחרר עוד קצת.)
בכי במחזוריות - אחת לחודש או פעמיים בחודש - בלבול.
מי יבין מה מציק לי?
מה כואב לי?
למרות שתמיד אפשר לייצר על מה לריב, על מה לבכות כדי שבסוף נשלים. משהו לא רגוע בפנים, רוצה שתרים אותי גבוה כדי להרגיש את הנחיתה והעליה לגובה שוב, אתה נהנה מזה ואני צריכה את זה כדי להיות רגועה.
לפעמים כשגם זה לא עוזר אני יודעת שאני צריכה את המכות שלי.
הכאב הפיזי - כמה קל להרגיע אותו עם בכי וחיבוק
